newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ברקזיט: להרוס מה שלא עובד ולבנות מחדש?

דור שלם בבריטניה גדל ללא תקווה, וראה לנגד עיניו איך שוק העבודה, מדיניות הרווחה והתשתיות הציבוריות הולכות ומדרדרות. במשאל העם הם הצביעו בחוסר חשק. האם הדור האבוד הזה יצליח בכלל לממש את הברקזיט?

מאת:

כותב אורח: אורי אנזנברג

הפיגוע שהמחתרת האירית ביצעה במנצ'סטר ב-15 ביוני 1996, ערב לפני משחק היורו בין גרמניה לרוסיה שהתקיים בעיר, הפך לאירוע מיתולוגי בזיכרון הקולקטיבי המקומי. חבר המחתרת, שהתקשר להתריע על הפצצה המסתתרת במשאית, מנע מהפיצוץ הגדול ביותר על אדמת אנגליה מאז מלחמת העולם השנייה מלפגוע בחייהם של אנשים, וצמצם את הפגיעה ברכוש לסכום העתק של 700 מיליון פאונדים בלבד (ראו סרטון להלן).

עשרים שנים לאחר מכן סיפר לי חבר – בזמן שצפינו במשחק יורו של נבחרת גרמניה הנוכחית, כשאנחנו יושבים באחד הפאבים המפורסמים של דרום מנצ'סטר – שבזיכרון הקולקטיבי המקומי הפיגוע הביא להריסה של מרכז העיר המוזנח, עודד השקעות ענק בפיתוח העירוני, הוביל לשינוי תכנוני מהותי ולהכרה באופי הפוסט תעשייתי של האזור והוביל את הממשלה ואת האיחוד האירופאי להתייחס לעיר כמרכז של צפון אנגליה.

> הפיכה בשידור חי: הלילה שבו פייסבוק לייב שינה את התקשורת

לאור כל זאת קשה שלא להבין כיצד הפיגוע נחקק בתודעה הציבורית כאירוע של לידה מחדש. לא צריך להאמין לתיאורית הקונספירציה המבודחת, לפיה הממשלה היא האחראית לפיצוץ, כדי להיות משוכנע שההרס היה הכרחי. באותה השיחה, לאחר שסיים את הבירה הראשונה שלו, סיפר החבר כי אותה התחושה קיימת אצל רבים גם לגבי היציאה מהאיחוד האירופי – המצב כל-כך עלוב שאולי אין ברירה אלא להרוס הכל ולבנות מחדש.

בין מנצ'סטר לתאומים

השנים שלאחר הפיגוע היו השנים היפות בחייהם של בריטים רבים, במיוחד עבור אלו שהתחילו באותה עת את חייהם הבוגרים. השמרנים סוף סוף הסתלקו מהשלטון, השלום עם האירים הגיע, הכלכלה פרחה, העולם המערבי היה אופטימי, האקדמיה טרם הופרטה, המערכות הציבוריות עדיין תיפקדו והייתה אפילו תוכנית (שמעולם לא בוצעה) לעשות רפורמה בבית הלורדים הבריטי ולהעביר חלק נוסף מהשלטון לעם. הכל היה שמח, ואחרי הבירה השנייה שמעתי מהחבר שהיו אפילו כאלה שבחרו אז למכור את העסק שלהם ולהשתמש בכסף לטיול מסביב לעולם. אלא שאז הגיעו הפיגועים במגדלי התיאומים והכל קפא.

הכל קפא בגלל שהחל מאותו אירוע הפוליטיקה נסובה אך ורק סביב המלחמה. הכל קפא בגלל שהתרבות הפכה לפחדנית ופרנואידית ו"הכלכלה" חזרה להיות נושא א-פוליטי, המבוסס על הצורך הכמעט כפייתי ל"איזון" תקציבי. הגזענות הפכה לרווחת והמתח בעם לא אפשר להגיע להסכמה על כלום. חלק מהדוגמאות שנזרקו לחלל האוויר מדברות על דור שלם – צעירים שנאלצו פתאום לקחת הלוואות כדי ללמוד באוניברסיטה וצעירים מעט פחות שהתחילו את חייהם בנחיתות קשה לעומת אלה שהיו מבוגרים מהם רק בשנים אחדות – שבאופן כמעט כרוני נאלץ להאמין כי "השנה הבאה תהיה יותר טובה". אמונה זו הובילה לדחייה תמידית של קבלת החלטות בחיים ובאה לידי ביטוי גרפי במדדים הלאומיים של אושר (הגילאים הרלוונטיים הם הכי פחות מאושרים), של שיעור רווקות ואפילו של שיעור אלכוהוליזם והתמכרות להימורים.

כשזרקתי לחלל האוויר את השם של ריקי ג'רבייס, יוצר "המשרד" ובן אותו הגיל כמו בן שיחי, התשובה שקיבלתי היא שהעובדה שהוא עדיין אתנו ("בלי לחדש ולא כלום בהומור הארור שלו") מוכיחה עד כמה המצב חמור. האומנות והתרבות הבריטית קפאו מאז 2001, הכדורגל נקנה על ידי מיליארדים והפך ללא רלוונטי עבור רוב האוהדים, הבי.בי.סי המפואר (שתמך במלחמה בעיראק) יישר קו עם הממשלה וכמעט בכל תחום החיים נעשו הרבה יותר קשים, חדגוניים ואפורים.

האויבים העיקריים בשיח של בני גילו של שותפי לשיחה היו בני הדור הקודם, שחגגו מחאות בשנות ה-60 וה-70, ואז התמסרו לעשיית קריירה. מושאי הקנאה שלהם היו החברים מהכיתה שלקחו אחריות בשנים השמחות, קנו רכוש והחזיקו עתה בבתים.

> ברקזיט: הצבעת המחאה של האנגלים נגד האליטות

הפגנה בלונגון נגד היציאה מהאיחוד האירופי (Garon S CC BY-NC-ND 2.0)

לקראת ברקזיט: הפגנה בלונדון נגד היציאה מהאיחוד האירופי (Garon S CC BY-NC-ND 2.0)

כחצי מבני דורו של חברי (אותם הוא הכליל ככל בני ה-35-55) הצביעו לטובת היציאה מאירופה. רבים אחרים החליטו "לסתום את האף" ובלית ברירה להישאר. בניגוד למה שאומרת התקשורת נראה כי הגישה ההססנית של קורבין מייצגת אותם הכי טוב. כמעט אף אחד לא הצביע מתוך רצון עז, וזאת למרות השמחה מהעובדה ששיטת הבחירות האזורית של בריטניה, בה "המנצח לוקח הכל", סוף סוף נדחקה לפינה.

השיטה הנוראית הזאת, לטענתו, מבוססת על חלוקה של המדינה ל-650 מחוזות בחירה, שבכל אחד מהם נבחר מועמד יחיד. העובדה כי הקולות שקיבלו שאר המועמדים (גם אם היו אלו 49.99 אחוז מהקולות באותו האזור) נזרקים לפח יצרה אנומליות קשות. העובדה שמפלגת "העצמאות הבריטית" (UKIP), שקיבלה 4 מיליון קולות, מיוצגת רק על ידי חבר פרלמנט אחד, שהשלטון החד מפלגתי השמרני מבוסס רק על 27 אחוז מקולות הבוחרים ושלרוב המוחלט של הבריטים מעולם לא הייתה יכולת להשתתף בקבלת ההחלטות – לא יכלה אלא להוביל לידי פיצוץ.

בדרך למשאל עם נוסף?

"אם אנשים היו מבינים עד כמה המצב של המדינה עלוב", שמעתי לאחר חמש בירות, "עד כמה התעשיות מרוסקות, איך הברזל נמכר באירוניה היסטורית להודו, איך הרכבת עברה לבעלות של חברות אירופאית, איך הדגה, שהייתה ענף עצום, טבעה, איך האקדמיה הפכה לעסק שמכשיר את הדורות הבאים של המנהיגים הסינים, איך מערכת הבריאות נזנחה, איך התקשורת השליטה על השיח הציבורי את הטון הצהוב, החטטני, הקטנוני והשטחי שלה ואיך התלות המוחלטת בתעשייה הפיננסית הפכה לכרונית – אף אחד לא היה מעז לנתק את בריטניה מבלון החמצן (האירופאי) שלה".

הצד האופטימי בתיאור הזה, טען החבר בחצי חיוך בזמן שרמז לי להביא לו סיידר, קשור לעובדה שהדור השבור הזה, שאמור להוביל את היציאה הגדולה החוצה, לא יהיה מסוגל לעשות את זה. "אין לחברה היום את הכוח והעוצמה והחזון לנסח מחדש את המדיניות החקלאית, המסחרית, החינוכית, הסביבתית והכלכלית. אין לאנשים האלה, שגדלו לעולם אחר, את היכולת לצאת מהאיחוד, בדיוק כמו שאין את היכולת הזו לממשלה, שרק אחרי המשאל נזכרה להקים צוות בין משרדי שיתכונן ליציאה, לראש הממשלה היוצא, שביצע פוטש ברצון העם והעדיף לברוח ולא להיות חתום על היציאה, לאופוזיציה, שמחסלת את המנהיג שלה בלי אפילו להתיימר להצביע על אי הסכמה עקרונית אחת איתו, או למחנה העזיבה, שהימר על הקריירה הפוליטית שלו שיכשל ונשאר בהלם כשנכשל בלהיכשל. אף אחד מהם לא יכול להוביל יציאה.

"אני ממליץ לך להקשיב היטב לביטויים כגון 'התנאים השתנו' או 'אנחנו נמצאים במציאות חדשה' – הם יהיו אלו שיבשרו את התקרבותו של המשאל הבא".

אורי אנזנברג, בן 30, דוקטורנט בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת מנצ'סטר – חוקר את מדיניות ניהול הנדל"ן של עיריית תל-אביב

> שנה להסכם עם איראן: נמנעה מלחמה מיותרת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf