גבר עם לק: שלושה ימים של ג'נדרפאק

לפני כמה ימים ביקרתי בירושלים עם רותי, בת הזוג שלי, והעברנו ערב של ערק וצחוקים עם חברות ירושלמיות. החמאתי לאחת מהן על הלק שלה, שהיה ירוק כהה ויפהפה, והיא מיהרה לפרוק על שולחן דירתה אוסף של לקים בצבעים יפים מתוך שקיק של בד. בין כוסית ערק לחברתה בחרתי לי לק אפור כהה ומשחתי בו בקלילות את כל ציפורני.

שבנו לתל אביב שתויים ושמחים, גבר עם לק ואשה בלי. למחרת התעוררתי ותהיתי האם להסיר. מי שמכיר אותי יודע שהמרחב הבין מגדרי לא זר לי. להיפך, הוא מהווה חלק עצום בזהות שלי. קורה לא פעם שאני מושח את ציפורני בלק, אבל תמיד במסגרת חילוף שלם של זהותי המגדרית. מה שאחז במזלג ארוחת הבוקר שלי באותו יום היה דבר אחר, מאתגר בצורה אחרת, זה היה ג'נדרפאק.

לא לביישנים

ג׳נדרפאק (genderfuck) הוא אחד המונחים החביבים עלי בתרבות הקווירית. הוא מתאר מצב בו אדם לובש פריטי לבוש או מאמץ דפוסי התנהגות שמזוהים עם יותר ממגדר אחד. בהרבה מקרים, לג׳נדרפאק יהיה אפקט דרמטי עוד יותר מחילוף מגדר מלא. אפילו בעיר מלאה טרנסג׳נדרים יתלו כולם עיניים בגבר שמתהדר גם בזקן וגם בשמלה, או בשפתון, או ענוד תכשיט שאינו מזוהה עם גברים (למשל ענק פנינים).

במרחב ישראלי חילוני, קל יותר לגברים לבצע מהלך של ג'נדרפאק שהחברה תחוש בו. נשים יכולות לבחור ממגוון לבוש ואביזרים רחב למדי, שכמעט כולם, ממגפי בוקרים ועד מגבעות, יתפשו כהולמים אותן. המגוון הזה נברא הודות של ג'נדרפאקריות אמיצות: נשים שהעזו, שברו מוסכמות אופנה ואימצו פריטי לבוש גבריים, מקוקו שאנל ועד שיניד אוקונור. המהלך לא הושלם כלל וגם היום לא חסרות קהילות בארץ הזאת בהן אשה קצוצת שיער או לבושת במכנסיים נתפסת כמתריס. יוצא שגם גם בקרב נשים, ג'נדרפאק עדיין מאפשר הצהרה של העצמה בפני החברה ואמצעי הבעה עוצמתי. מיותר לציין עד כמה הוא הוא מרכזי בחוויה ובתרבות ההומו-לסבית.

כאמור, ג׳נדרפאק הוא לא הקטע שלי. אני קרוסדרסר, ויש משהו ביישני בקרוסדרסרים. אנחנו נוטים לשאוף ״לעבור״, כלומר להתפס כבני המגדר האחר, לחלוף מתחת לרדאר ולא לחולל מהומה, אבל אני מכבד ג׳נדרפאקרז עד מאוד. הם מופיעים פה ושם בעולמי, אם כגיבורי תרבות כמו דיוויד בואי (למשל בעטיפה של Young Americans), אם כחברים להט"בים שזהותם כוללת בחישה של סממני מגדר, ואם כגיבוריו של הלילה התל אביבי ההיפסטרי. בעשור החולף ראיתי את סמי זייבק מתהלך בלילה הזה בעקבים, בעוד צ׳יקי ארד ענד מחרוזת פלסטיק צהובה, פחות נשית ויותר ילדותית, אבל בהחלט אה… חריגה.

זכור לי גם פוסט יפה שכתב הבלוגר Groopit, אודות חיבתו ללק. הוא תיאר את הלק בתור ״הכיפה״ שלו. הלק, כך הסביר, מבטא את זהותו הקווירית כמו שכיפה מבטאת את אמונתו של גבר שומר מצוות. יוצא שכיפה על ראשה של רבה רפורמית יכולה להיחשב כפולת ערך: גם ביטוי של זהות אמונית, גם ג׳נדרפאק לשמו.

> איך ילד ערבי עדין אחד החזיר את השיוויון לסדר היום

אצטון הוא לא חומר יקר

בקיצור, יוצא ששבתי מירושלים עוטה את הכיפה של אותו בלוגר, בלי להיות בטוח שדתו דומה בהכרח לדתי. החלטתי בכל זאת להתמיד בזה כמה ימים, כניסוי. ביום הראשון הייתי בבית. עבדתי על המחשב, עשיתי כלים, הכנתי מרק. הבטתי בידי המבשלות ובאופן בלתי נשלט ובלתי פוליטיקלי קורקט – חשתי אימהי.

שמחתי על כך שאני עובד מהבית. רוב מקומות העבודה משדרים מראש לעובד ששעשועים כאלה אינם רצויים, בעיקר אם העבודה כרוכה במפגש עם קהל. בכל זאת, תהיתי מה תחשוב יתר האנושות. על רותי אני סומך לחלוטין. היא מתייחסת לכל העניינים הבין מגדריים שלי כאילו אין טבעי מהם. אבל איך יגיב הרחוב? אני מתהלך כיום עם זקן לא קטן ולא מתקמצן על הבאריטון. שום דבר בהופעה שלי לא הולם את הדבר הזה, אלא אם כן, כמובן, אתאים לו את חולצתי.

אז למחרת התאמתי ללק חולצת פולו גברית והוצאתי אותו אל העיר. הוא כבר לא נראה מי יודע מה. הדחת הכלים והבישול חיבלו בו. ציינתי בפני עצמי לא להתחרע יותר על לק של חברה מעיר אחרת, כי אין איך לתקן אותו (אלא אם כן זה רימל, או מותג יקר אחר).

בכל זאת החזרתי אותו לירושלים ברמה הרעיונית, והמתנתי לחברתי דניאלה בסניף התל אביבי של "עזורה". חשתי כאילו כולם מביטים לי על הציפורניים ופתאום הבנתי שזה בעיקר אני שמביט לעצמי על הציפורניים. מדהים. אני יוצא פה ושם בלבוש אשה מלא ולא חווה כזה מתח עם הסביבה. פתאום באה ההבנה: אמנם החילוף מגדרי המלא מוזר בעיני החברה, אבל בסופו של דבר יש בו אימוץ של תבנית שהחברה עצמה עיצבה, וזה מעט מנחם מבחינתה. הג'נדרפאק שובר תבניות.

"הידיים הן משהו שתלוי כל הזמן באוויר מולנו", אמרתי לדניאלה כשהגיעה, "אני נורא מודע לעצמי היום".

"אתה יודע שאצטון הוא לא חומר יקר", אמרה, ופצעה בבת אחת את בטחוני. למה ישר להזכיר אטצון? האם ציפורני מרתיעות אותה? לא שאלתי. אכלנו, שילמנו ויצאנו לטייל. חיש מהר כל העניין נשכח והיה לנו נחמד יחד.

אני לא רוצה לדעת

למחרת נערכה מסיבת פרידה לעיתונאית זרה שסיימה את שליחותה כאן וחוזרת לארצה. מזגתי לי יין באצבעות מבריקות. לא ציפיתי שמישהו יעיר משהו, הרי מדובר בזרים מנומסים, אבל מישהו העיר. זה היה בריטי מבוגר, גיי, שבעצמו בא עטוי ז'אקט ועניבה. הוא שאל בנימוס רב האם יהיה זה פוגעני מצידו לתהות לגבי ציפורניי. שוחחנו שיחה מצויינת שזוכת הארוויזיון קונצ'יטה וורסט, הג'נדרפאקרית האבסולוטית, עלתה בה די מהר.

מאוחר יותר הגיע למקום עיתונאי ישראלי, מכר ותיק. "מה זה?" תהה, ומיד עצר בי: "עזוב, אני לא רוצה לדעת. תפסיק להעמיד פנים שאתה הומו ובוא נדבר על דברים חשובים", דיברנו על דברים חשובים יותר ופחות וזה לא היה מובן מאליו מבחינתי. הוא הרי יכול היה לבטל אותי בתור מוקיון תמהוני. לסיום נרתע קצת כשיד שרציתי לתת בה "צ'פחה" על כתפו פגעה בסנטרו. "יש לך את הזה", הבהיר. גם את השיחה הזאת אהבתי. היתה בה כנות.

אבל אודה שהמפגש שעורר בי חדווה רבה במיוחד היה פלרטוט. מישהי שלא קלטה את היותי תפוס (או קלטה ובכל זאת בחרה להחמיא), שידרה לי שמצאתי חן בעיניה. אני לא זוכה בתגובה כזאת כל יום והחדר היה מלא בגברים נאים בהרבה ממני, בינלאומיים ולבושים נהדר. היא האזינה קודם לכן בסקרנות לשיחתי עם המעונב ואין אלא להסיק שמה שבלט בי – הוא ששבה אותה. לא שמתי את הלק כדי להיות מושך. הנחתי שהוא הופך אותי לדוחה והיה נחמד להבין ששגיתי.

> שחקני הפועל קטמון חגגו ניצחון עם דגל גאווה שלקחו מהיציע

פשרת הגומיה

למחרת קבעתי קפה עם חבר ילדות, ומצאתי את עצמי מתלבט. זה היה יום הולדתו, והרגשתי שאם אבוא עם לק אמשוך תשומת לב שנועדה לו. הוא גם סטרייט מוחלט שמי יודע איך יחוש. ביום ההולדת שלו לא הוגן יהיה להציג בפניו אתגר.

בכלל, חשבתי, האם אין משהו אנוכי בכל זה? ההתבוננות בעצמי, ההנכחה של העצמי, האילוץ את המרחב לעסוק בעצמי… אפשר בקלות לראות במשחקי המגדר למינהם פייסטת הבל וגנדרנות, שלא לדבר על ביטול זמן. מה אכפת לעולם הזה אם יש עלי לק או לא?ואם אכפת לו – מה רע הוא עשה לי שאתגרה בו? יאללה, למחוק.

אחזתי בצמר הגפן הטבול באצטון באצבעות מתלבטות. אולי אני סתם נכנע לפחד? הרי אני יכול להפוך את זה למציאות. אני יכול להגיד מדי יום ושעה את האמירה העוצמתית של הג'נדרפאק: בזכות גיוון, בזכות קבלה, בזכות הערעור על בינאריות מעושה.

אבל הסרתי.

מיד אחרי כן, לבשתי מכנסיים קצרים שנגנזו בארון מאז הקיץ שעבר. בכיסם מצאתי גומיית שיער שחורה ופשוטה, כזאת שאוספים בה קוקו. שיערי הטבעי קצר מכדי להיאסף ולא ברור איך היא הגיעה למכנסיים גבריים שלי. אולי זה סימן. בלי לחשוב הרבה, הלבשתי אותה על פרק ידי ויצאתי.

גוללתי בפני החבר את חוויית ימי הלק ואז הראיתי לו את הגומיה, "אתה יודע מה זה?"

הוא ידע, כעקרון, אבל לא חיבר בין הדברים.

""אתה מבין", אמרתי, "הלק אמר אמירה, ולא רק לעולם, אלא לי. הוא הזכיר לי מי ומה אני, אבל זאת באמת אמירה חריפה. עכשיו תראה, גומיה כזאת על פרק היד היא נשיות אחרת. היא לא הלק, שנועד להיראות. היא שם כדי שאפשר יהיה לאסוף את השיער כשחם. שים לב לבחורות שעוברות מולנו".

סקרנו לרגע את מדרכת בוגרשוב. לא חסרו גומיות על פרקי ידיים נשיות.

"אז זהו", אמרתי, "מצאתי את הכיפה שלי, והיא הולמת אותי. זה ג'נדרפאק, אבל צנוע ולא מתגרה. הוא לא מעורר דחייה באיש, ועדיין מזכיר לי את מה שאני".

"כן", אמר הוא, מהורהר, "אבל לק זה כל כך נחמד! יש כל כך הרבה צבעים יפים!"

> לקח לי שנים לצאת מהארון הגאה, ועוד שנים לצאת מהארון המזרחי