newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה הרגו את הכלב ענתר?

מחסומים, מעצרים שרירותיים, פלישות ליליות: שגרת הכיבוש מתוכננת כדי להפוך את הדאגה, הגעגוע, חוסר הנחת והפחד בקרב הפלסטינים למשא יומיומי. אבל איך לעזאזל מסבירים לילדים של השכנה למה חיילים ירו על הכלב שלהם?

מאת:

כותב אורח: ג'ואד בולוס

הוניידה ומשפחתה גרים בדירה שמול דירתנו בשכונת בית חנינא בצפון ירושלים הקרובה למחסום קלנדיה ולחומת ההפרדה. עם השלמת בניית החומה הבטיחה ישראל את הקפתה ובידודה של עיר שהייתה כבושה אך נאבקה והפכה אותה למקום שחי לפי רצונו של הכובש ו"טוב לבו". מחאת הפלסטינים הושתקה, והם כל לילה הולכים לישון עם תקווה רעועה ועם תפילתו של האופסימיסט: "אלוהים, תשמור עלינו מהיותר גרוע ומהרעב, הראה לנו את המערב ושמור על הים שלנו ועל יפו, שיהיו לכריות עבור ענניי הגשם המיוחל".

יום אחד נכנסה אלינו הוניידה עם שלושת ילדיה. היא הייתה עצובה עד בלי די. זן, הילד הקטן שלה, ישב מולנו ולא בכה, כי הילדים בפלסטין נולדים כשבעיניהם כוכבים, ואת הדמעות הם שומרים כדי להשקות את הוורדים האדומים שמסתננים להם מבין הגדרות, או לבוקר אחד אפור שלא יתעורר בשכונותיהם המנמנמות.

"ענתר נהרג", היא אמרה לי. "הבן שלי לא רק היה משחק עם ענתר, אלא גם רץ ומתחרה איתו ברחוב, זורק לו כדור לפעמים. ענתר הוא הכלב של הילדים שלי והלילה הגיע הצבא כדי לעצור בחורה ובחור מהשכונה והם הרגו את ענתר עם כדור בראש".

זה היה אחרי שחזרתי מעוד יום עבודה מתיש, כמו רוב ימי העבודה של הפלסטינים, הטובעים בלילות של כלום ובים של תקווה עקרה, השתולה בגינות הארץ כמו סברס עיקש.

הסתכלתי בפניה של לור, בתה של הוניידה. היא בהתה והעמידה פנים שהיא מקשיבה לשיחה של אמה ושלי. הרי מה לה ולשיחה אודות הכאב האדיר הנשפך על יצור תמים כמו כלב, חבר המשפחה. מה לה ולשיחות הבוגרים ולדברים שאמרה, למשל, חנה ארנדט על טרור, פחד וטוטליטריות, או על מה שכובש זועם ועריצי מתכנן ועושה? כשהמבטים שלנו נפגשו, לור חייכה אליי, אך לא קשה היה לראות את הדמעות ואת העצב מוסתר מעל פיה. לחייה היו כיין ועיניה בהקו כשני דובדבנים. פניה התרחבו ודמו לפני הירח.

> "מחבל בן 15 חוסל": איך נוהגת התקשורת בהודעה על מות נער פלסטיני?

הכלב ענתר והילד זן. איך מסבירים דבר כזה לילדים? (התמונה באדיבות המשפחה)

הכלב ענתר והילד זן. איך מסבירים דבר כזה לילדים? (התמונה באדיבות המשפחה)

מוקדם בבוקר התקשר אלי בשאר והודיע לי שהצלב האדום הודיע לאמו שביטלו את הביקור המשפחתי אצל אביו בכלא רימון שבדרום. המשפחה דאגה מאוד והייתה מאוד מתוסכלת. הם מחכים לביקור כמו שחקלאים מחכים לשחר. אך חמור וגרוע מהכל יהיה מצבו של האבא, שציפה לביקור הזה בקוצר רוח, ואכזבתו לא ניתנת לתיאור.

אנשי הצלב האדום לא הסבירו למה העבירו אותו לבית כלא אחר ממש לפני הביקור, או לאן הועבר. כעסתי בכעסו וכאבתי בכאבו והתחלתי לברר בשב״ס מה קרה ומדוע. רק לאחר כמה שעות הסכים מפקד בשב"ס לספר לי שהעבירו קבוצה של אסירים מכלא רימון לכלא אחר, וביניהם היה ג'ודה, אביו של בשאר. זה מהלך רגיל שהם עושים לפעמים, לפי מה שהסביר לי המפקד, ובעוד כמה ימים יחזירו אותו לכלא רימון. החשוב בסיפור, כך הסברתי להוניידה, הוא שעניינים כאלה נעשים על ידי הכובשים כדבר שבשגרה, דבר רגיל לחלוטין. הם, ככובשים, מתכננים ומתכוונים להפוך את הדאגה, הגעגוע, חוסר הנחת והפחד בקרב הפלסטינים למשא יומיומי ולעובדת חיים המושקית במיומנות משכרת.

הוניידה, שהסכימה לדבריי, ניסתה להסביר לי שהעצב שלה על קורבן אחד, חסר אונים, הוא בהכרח "עצב שונה, עצב שקשה לבטאו במילים וקשה לספר אותו. הוא חי בנימי הנשמה הנסתרים ובתת המודע שאינו מתבייש באנושיותו הטהורה". במבט חטוף ראיתי שלור מנסה להביע התעניינות ודאגה מנושא השיחה בינינו, אך היא נשארה שלווה. אולי בדרכה היא המשיכה לשחק עם ענתר.

בדרכי לראמללה, בזמן שעברתי במחסום, ראיתי חיילים עוצרים רכב בצד הכביש ומורידים ממנו את ארבעת הנוסעים. הם לקחו את תעודות הזהות שלהם והעמידו אותם לחכות בשמש הקופחת. החייל נעלם אל תוך אחד ממבני הבטון הקרובים לנקודת החיפוש ולא חזר.

לאחר שעתיים או יותר חזרתי באותה הדרך והנה הארבעה עדיין עומדים שם בשקט, ומבלי שאפילו החליפו מילה ביניהם. אף אחד לא פנה אליהם ואף אחד לא שאל אותם שום שאלה. כמה רגעים לאחר שהגעתי, הגיעה חיילת שגילה כגיל הרובה שלה ובערבית כיבושית ובמבטא זחוח היא החזירה את התעודות ואמרה "תמאם, יאללה רוחו מן הון" (בסדר, יאללה לכו מפה). הארבעה שמחו לקבל את החופש שלהם בחזרה והם הודו לאל שהסיפור לא חרג מהשגרה, לא היה יותר מייבושם בשמש למספר שעות, ונגמר בשלום.

> כך מגייסת הפרקליטות הצבאית את פייסבוק כדי להחליף את המעצרים המנהליים

"איך אגיד שאני עצובה על מותו של כלב, שלא  מבין את שפת הרובים?". הכלב ענתר אחרי שנורה. התמונה באדיבות המשפחה

"איך אגיד שאני עצובה על מותו של כלב, שלא מבין את שפת הרובים?". הכלב ענתר אחרי שנורה. התמונה באדיבות המשפחה

"אולי ניתן לצייר את העצב על מותו של כלב, או אולי ניתן לנגן אותו בחליל עד שיהפוך לדמעות, אך הכאב הזה לא יהפוך לעולם לשפה ולמילים בכיכרות העיר״, כך ניסתה הוניידה לפשט בפניי את העצב שלה ושל ילדיה ואת עומק רגשותיהם באותם הרגעים. הסכמתי איתה ועל ליבי התווספו עוד יגון ועוד צער.

אחרי הסיפור במחסום התקשר אלי חבר ובקש לברר באיזה בית משפט יתקיים דיונם של שני אסירים, שמשפחותיהם רוצות להגיע אליו. לא נתתי לחבר תשובה ברורה כי פשוט לא ידעתי מה התשובה, גם לאחר שניסיתי לברר בעצמי במשך כמה שעות.

יכול להיות שהדיון יתקיים בפתח תקווה, ואז המשפחות לא יוכלו להגיע אליו, כפלסטינים שאין להם היתרי כניסה לארץ האדונים. ואולי יתקיים הדיון בבית המשפט הצבאי בעופר או בסאלם, ואז על המשפחות להבטיח את הגעתן בשעת בוקר מוקדמת, עניין שכולו תלוי בנסיבות ובזרימת התנועה במחסומים. כל הכיוונים בחיים שלנו פתוחים לייאוש ולבלבול. עלינו, עורכי הדין, לחיות באווירת ״האולי והיתכן", ועל האוכלוסייה כולה להישאר עם לב בוער, ועל המשפחות לחיות עם הבלתי ידוע. אך החשוב מכל: הכיבוש מבטיח שהאסירים הפלסטיניים יחיו את חייהם בעלטה וביאוש.

אהב לשחק עם הילדים בכדור. הכלב ענתר (התמונה באדיבות המשפחה)

אהב לשחק עם הילדים בכדור. הכלב ענתר (התמונה באדיבות המשפחה)

הכל מתוכנן, כך אני אומר להוניידה. הפלסטינים ילכו סחור-סחור ויחפשו אחר הגורל ואחר האמת, ואלו נמצאות אצל הכובש השליט, שלא יוכל עוד להתקיים אם לא ישפיל את העם ויכריחו לחיות בדאגה עמוקה, ולישון בחרדה, ולהתעורר בפחד מזעמם ומנבזותם של משתפי הפעולה והשתולים.

עם קצה הזרת, וכמעט בלי למשוך תשומת לב, ניגבה לור מקצה העין את מה שניסתה למנוע ממנו ליפול לרצפה. היא הורידה את כף ידה הקטנה ועשתה תנועה של קשת באוויר. היא הטתה את ראשה וניערה את כתפה בתנועה קלילה, שהייתה למעשה יותר התנצלות מאשר תהייה. לור בכתה בשקט ולידה ישב אחיה זן, שנעץ את מבטיו בשטיח מתחתיו. שערו היה כצבעה של השמש ופניו ורדרדות כזר של פרחי ציפורן. השפה העליונה שלו נשכה את התחתונה והסתירה קול של נהמה שקטה. אחותו הגדולה, ראמה, עמדה מולו ולפתע פלטה לאוויר: "למה הרגו את ענתר?!"

"איך אגיד שאני עצובה על מותו של כלב, שלא  מבין את שפת הרובים?" תהתה הוניידה. ואכן, אנחנו חיים בתקופה בה בני אדם נהרגים והכבוד שלהם נרמס כמו שרומסים יתושים. איך יכול פלסטיני לבכות על כלב שנורה בידי חייל עלוב? בסופו של דבר, הוא לא היה יותר מכלב חברותי שהילדים שיחקו איתו בחצרות.

החייל רצח, למעשה, את התמימות הצרופה עצמה. רצח לא יותר ולא פחות מכלב ביתי תמים, שהילדים היו משחקים איתו בשקט ובשלום. הריגת התם היא השפל שבבני האדם, או שיא המפלצתיות האנושית. הכובש משחרר את עצמו מאנושיותו ומוותר עליה מרצון כדי שיוכל לשרוד כשליט ולהתנהג בעריצות שלא יודעת גבול. הכובש רוצה להמשיך ולהתקיים כעריץ על בלתי מעורער, ובדרך הוא מנסה ללא לאות לרוקן גם את נפשות הפלסטינים מהאנושיות שלהם, ולהשאירם כמו קנים נבובים, ריקים ויבשים.

הכיבוש הבטיח את שלטונו ביבשה, באוויר ובים, והצליח, אחרי עשורים של דיכוי, לדחוף את בני האדם כעדרים במכלאות ולסוגרם בכפרים ובערים, ולבייתם למציאות כפויה ולהתנהלות במחסומים ולריצה אחרי היתרי השהייה ושאר ההיתרים והאישורים. הכובשים מנסים למחוק את הרגשות של הפלסטיני הבודד ולהופכו לאבק שברירי שמתפזר באוויר. התוצאה, לפי הכובש, אם כך היא זו: אם אתה פלסטיני, ואתה לא רוצה להגר או למות, אז תחיה כאן בפחד ובדאגה ותפנים שאתה זקוק לנו. תיכנע ואל תרים שום דגל, תכרע ברך ואל תנופף באצבע.

"אין פלסטיני חף מפשע, כל פלסטיני הוא מחבל". כך חושב העריץ המתנשא. ואם כך, וחפותם של בני האדם ותמימותם, במיוחד הפלסטינים, הינה דבר יחסי ושברירי, ייתכן שבגינה הם ייהרגו. אך לעומתם, בגין איזה פשע הורגים כלב ביתי תמים וחף מכל פשע?

קבוצות מהם איבדו את האנושיות שלהם והגיעו לשפל הכי נמוך, כמו שאמרה חנה ארנדט, שדיברה, גם כן, על גורלו של כל עריץ. ההיסטוריה היא דברי הימים של האנשים החופשיים שנלחמים בכבלי העבדות וההשפלה ונעמדים איתנים בפני המדכאים. זוהי התמימות המוחלטת של החיים ושל קורותיהם שאי אפשר לשלול או להרוג. גם אם הכיבוש הורג את ענתר.

ג'ואד בולוס הוא עורך דין בולט לזכויות אדם, פרשן פוליטי וסופר, במקור מכפר יסיף וכיום מירושלים, שעובד כראש המחלקה המשפטית במועדון האסיר ברמאללה, ובין היתר מייצג אסירים פלסטינים בבתי המשפט הצבאיים. הפוסט פורסם במקור בערבית באתר אלערב, ותורגם על ידי דימה דראוושה.

> בית המשפט יכריע: האם ניתן לגרש ערבים מאדמתם ללא הליך שיפוטי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf