newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

דוד הנחלאווי עוקף את שוברים שתיקה בסיבוב

גם אם לא לכך התכוונו, החיילים המצטלמים בתמיכה בחברם לנשק קוראים לציבור הישראלי לקחת אחריות על המשימה שנתנו להם: לשלוט בעם אחר. וגם: מי עומד מאחורי הסרטון של דוד הנחלאווי?

מאת:

אם הקמפיין הציבורי, או הצבאי בעיקרו, למען דוד הנחלאווי לא היה אמיתי – הוא היה צריך להיות מומצא על ידי מתנגדי הכיבוש. נראה ששום דו"ח, שום כתבה, שום עדות ושום הפגנה לא היו מצליחים להעלות מודעות ציבורית למשמעות האמיתית של המשטר הצבאי בגדה המערבית כמו היוזמה הזו של מאות חיילים נאמנים, "מורעלים", שמצטלמים מאחורי מסכות וכובעים וצועקים שנמאס להם.

כבר שנים על גבי שנים אומרים פעילי תנועת "שוברים שתיקה" דבר אחד: אם החברה הישראלית רוצה לשלוח אותנו כחיילים לשלוט בעם אחר היא צריכה לקחת אחריות, ולפחות לדעת מה זה אומר. לא ברמה הפוליטית הגבוהה, לא בסיסמאות, לא בשתי מדינות או ארץ ישראל השלמה. אלא מה זה אומר כשלוקחים אלפי צעירים, בוגרים טריים של מערכת החינוך והנסיעות לאושוויץ והגדנ"ע, נותנים להם נשק ושולחים אותם לאכוף מערכת של הפרדה גזענית בין יהודים בעלי זכויות לפלסטינים משוללי זכויות.

ומה שזה אומר זה אלימות יום-יומית. בהכרח. במחסומים וסביב הגדר והחומה כשחיילים נדרשים למנוע מאנשים עבודה ופרנסה ולימודים וטיפול רפואי, בנקודות ה"חיכוך" שבהן מתנחלים משתלטים על אדמות והחיילים נשלחים להגן עליהם גם אם שולחיהם יודעים שהם מגנים על עבירה, בפשיטות הליליות שבהן הופכים בתים ושולפים ילדים מהמיטות כדי להטיל אימה על פעילים פוליטיים ומפגינים לא אלימים. בכל אלה ועוד אין מנוס מלהיות אלימים. זו הדרך היחידה להתמודד עם אוכלוסייה אזרחית גדולה שמסרבת לקבל על עצמה בשקט עשרות שנים של שלטון זר, לפחות חלקה (וכמובן שבמיוחד המתבגרים, בני גילם של החיילים או פחות, כמו במקרה של יריביו של הנחלאווי).

"אתה דורך את הנשק על מישהו בקטע של להרגיע אותו"

אבל ל"שוברים שתיקה" לא מקשיבים יותר. כמו סרבני המילואים, הקצינים הסרבנים, הטייסים הסרבנים, אלה שיום אחד היו "גיבורינו" ושמעו את צעקתם אבל למחרת הוקעו כבוגדים, כך גם עם "שוברים שתיקה", שבתחילת הדרך זכו לתשומת לב רבה ועם הזמן תויגו כ"לא נאמנים" מספיק, והורחקו בהדרגה מהשיח הציבורי.

בפוסט שפרסמו היום ליקטו אנשי הארגון קטעים מעדויות שאספו לאורך השנים ומספרות את אותו סיפור של דוד. "אני לקחתי את הנשק ודרכתי אותו לרקה שלו, הוא חשב שאני אירה", מספר חייל גולני. "בסוף הטיפש הזה (המ"כ) גם דרך את הנשק וכיוון עליהם. כשאחד היה דורך – כל החיילים במחסום היו צריכים לדרוך", העיד לוחם בצנחנים. "זה דבר שהיה כמעט כל שבוע, שאתה דורך על מישהו את הנשק בקטע של להרגיע אותו", מוסיף צנחן אחר, ולוחם חרוב אומר: "הם התחילו להתחצף… כאילו היה צורך ממש לדרוך עליהם נשק". גם האלימות, גם דריכת הנשק, גם הקללות – הכל שגרה בשטחים. הכל מציאות יום-יום.

דוד הנחלאווי, בפעולה אחת שתועדה במקרה במצלמה, באי-הבנה אחת שנוצרה בגלל כליאתו בנסיבות שבכלל לא קשורות לתקרית בסרטון, הצליח ליצור גל של חיילים שאומרים בדיוק את אותו הדבר מתוך הצבא. הם אולי לא מתכוונים לזה ככה. הם אולי מרגישים שידיהם כבולות ושלא מאפשרים להם מרחב חופשי מספיק בשביל לדכא את המחאה הפלסטינית, שיכולה להיות גם עלבון שנזרק או גם מבט "לא במקום" או עמידה מתריסה. הם אולי רק רוצים לגלות קולגיאליות לחבר לנשק. אבל מה שהם אומרים זה אותו הדבר: אתם שלחתם אותנו לפה, תדעו שזה מה יש. ככה זה כיבוש. ככה זה צבא שמנהל חיים של אזרחים יום אחר יום.

וכרגיל בחגיגה התקשורתית שנוצרה סביב הפרשה נפקד מקומם של הפלסטינים. שיח ישראלי פנימי שלא שואל מי הם בכלל האנשים בתמונות. גם אני לא יודע מי הם. אבל חשוב להגיד לפחות מילה על מי שצילמו את האירוע. מדובר באנשי "נוער נגד התנחלויות" (Youth Against Settlements), ארגון מרכזי בחברון שבשנים האחרונות פועל ללא הפסקה לקידום התנגדות לא-אלימה לכיבוש. בהפגנות הם עושים הכל כדי למנוע התנגשויות. ביום-יום הם מעבירים לילדים בני חמש עד עשרים שיעורים וסדנאות על מרתין לותר קינג ועל כלים למחאה יצירתית כמו הכנת מסיכות ושלטים צבעוניים, וכמו תיעוד של המציאות האלימה באופן חריג של חברון. בלעדיהם לא היה לנו הסרטון, ובלעדיהם לא היה מתעורר השיח הער היום, וגם על כך אנחנו חייבים להם תודה.

ילדים בחברון בסדנת אי-אלימות של נוער נגד התנחלויות (חגי מטר)

ילדים בחברון בסדנת אי-אלימות של נוער נגד התנחלויות (חגי מטר)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf