דור שלישי לקליטה: שלוש הפגנות יוצאי אתיופיה נגד אפליה

אתמול בבוקר (רביעי) הפגינה קבוצה של כ-20 צעירים וצעירות יוצאי אתיופיה מול קריית הממשלה בקריאה לשחרר אותם מאחיזתו של משרד הקליטה. גם במבשרת ציון הפגינו אתמול בצהריים נגד החלטת הסוכנות היהודית למכור את מרכז הקליטה ליזמים ולפנות את תושביו ללא פתרונות דיור חלופיים. הפגנה נוספת התקיימה במקביל בצפת, שם מחו המפגינים על תנאי המחיה הקשים והעדר פתרונות שיתנו לעולים אופק לחיים עצמאיים.

ביום שלישי בערב התקשרה אלי אורית יששכר. היא קבלה את המספר מחבר משותף וביקשה שאשאיל לה מגפון להפגנה של "החזית לשחרור יוצאי אתיופיה ממשרד הקליטה" בשיתוף עם קבוצת YES  (סטודנטים אתיופים צעירים), קבוצה רדיקלית ומעניינת שמפעילה בלוג אחריו אני עוקבת כבר כמה שנים. היא סיפרה לי קצת על העניין שבשמו מפגינים אבל כל הערב הציקה לי תחושה של פספוס. הזזתי את הפגישה שנקבעה לי לבוקר והודעתי לאורית שאין צורך להגיע ליפו לאסוף את המגפון – אני אביא אותו בעצמי.

קבוצה לא גדולה אבל נחושה למראה וחייכנית מתאספת עם שלטים. בזמן ההתארגנות לא מעט אנשים שעוברים מול קניון עזריאלי פונים אליהם. לכולם יש עצות: "למה משתמשים במילה חזית, יש לזה קונוטציה שלילית", "כל הכבוד אבל אני לא יכולה לעמוד אתכם כי רק אתם יכולים לדאוג לעצמכם", וגבר אחד שפנה אלי, הלבנה היחידה, ושאל על מה מפגינים. כשהצעתי שישאל אותם הוא שאל אותי אם הם בכלל מדברים עברית.

כשאני מנסה לשאול על  YES הם מחייכים וקצת מתחמקים מהשאלה. הם כן מספרים על הפופולריות של הבלוג ועל כך שהוא מכוון לקהילת יוצאי אתיופיה ולאו דווקא לקהילות אחרות שמהוות היום את מירב הקוראים. אחת מהן מספרת לי שפעם, בתוך הקהילה זה היה נחשב חומר כמעט אסור, שיוצא נגד הממסד ומסבך אותנו. היום כבר הרבה יותר קוראים ומשתפים.

לא מורים, מגשרים

השיחות עם חברי וחברות הקבוצה, שקמה כעמוד פייסבוק והפכה לקבוצת חשיבה ופעילות, מעלות תמונת מציאות מבהילה. אורית קוראת לזה – מדינה בתוך מדינה.

מברטו מששה, בחור צעיר, מגולל בפני את סיפור ההפרדה הממוסדת:

יוצאי אתיופיה נתפסים כעולים חדשים ונמצאים תחת אחריות משרד הקליטה, גם כשמדובר על אלו שנולדו בישראל – הוא מסביר. האוכלוסייה האתיופית היא עולה חדשה תמיד, והיא מטופלת במערך נפרד. כל התלמידים האתיופים, גם אם אינם עולים ואפילו אם גם הוריהם כבר נולדו בישראל או עלו לפני הרבה שנים, מטופלים על ידי האגף לקליטת תלמידים עולים במשרד החינוך.

שמה של מיה שריר, מנהלת האגף הזה, יעלה שוב ושוב בשיחות שלי כאן ובהפגנה עצמה. מששה מספר על יוצאי אתיופיה רבים המסיימים את לימודי ההוראה שלהם ולא מתקבלים לתפקידי הוראה אלא מאיישים בבתי הספר תפקיד של "מגשרים". המגשר אחראי על הקשר בין משפחות התלמידים יוצאי אתיופיה לבין בית הספר. שוב, מדובר בכל המשפחות, לא משנה מתי עלו או האם הן זקוקות לגישור הזה או לא.

יוצאי אתיופיה יטופלו לרוב במערך הקליטה של כל מוסד. במשרד הרווחה, המועצה המקומית, הצבא, משרד הכלכלה או ביטוח לאומי – תמיד דרך מסגרת הקליטה. "אשתי, ילידת הארץ, יצאה לחופשת לידה", מספר מששה. "לאחר מכן היא רצתה לעשות הסבה מקצועית. היא פנתה למשרד הכלכלה לברר מה האפשרויות שעומדות בפניה. במשרד אמרו לה שתפנה לאגף לטיפול באוכלוסיות מיוחדות. אנחנו לא אוכלוסיה מיוחדת.  אנחנו אזרחים, תנו לנו להשתלב, שחררו אותנו מכם.

"תראי כמה אתיופים יושבים היום בכלא. אנחנו פחות משלושה אחוז מהאוכלוסייה ובכלא אופק (מתקן הכליאה לנוער) אנחנו כמעט 30 אחוז. האוכלוסיה מרגישה את הגזענות הממוסדת הזאת. לא כולם יודעים לבטא את זה במילים אבל המחאה הזאת קיימת והיא מתפרצת. גם בכלא הצבאי אנחנו באחוזים גבוהים. גם אחוזי הגיוס מאוד גבוהים אבל זה לא מראה בהכרח על מוטיבציה גבוה לשירות אלא על חוסר ידע איך לעמוד מול המערכת".

ללכת בעקבות הכסף

הדסה דנסה פקדה, ילידת ירושלים שגרה היום בגרעין הסטודנטים בלוד, שופכת אולי קצת אור על המניעים והכוח הכלכלי שמאחורי המדיניות.

"זה אולי התחיל מגזענות פשוטה עם בסיס של כוונות טובות, מהחשיבה שהעולים מאתיופיה הם מוגבלים וזקוקים לליווי צמוד יותר מאוכלוסיות עולות חדשות אחרות אבל הפכנו לעסק כלכלי. המדינה וארגונים שונים מגייסים מאות מליוני שקלים מקהילות יהודיות בעולם וקהילות נוספות למען העולים מאתיופיה, ובפועל כפי שהראה דוח מבקר המדינה ב-2013 הכסף לא מגיע לאנשים שזקוקים לו. רוב הכסף נבלע במערך הביורוקרטי, הצינור בולע את הכסף.

"היום רוב העולים החדשים מגיעים מארצות הברית ואירופה. מדובר באנשים יחסית עמידים שלא זקוקים לליווי ומימון אבל משרד הקליטה צריך להצדיק את הקיום שלו אז הנה אנחנו, העולים הנצחיים."

אני יושבת עם אורית, ששיחת הטלפון בינינו הביאה אותי לכאן ויש לה הרבה מה להגיד. "המערכת חונקת את מי שהיא יכולה. מי שיודעת להתנגד, מי שמודעת לזכויות שלה, מי שיש לה את הידע, הכוח, השפה, יכולה להתנגד. אם אני הולכת לקבל שירות במועצה המקומית הם ינסו לשלוח אותי למוקד הקליטה, שזו ממש מועצה מקומית מיוחדת ליוצאי אתיופיה, אבל אני לא אתן להם.

"ההתנגדות הזו זה משהו שלוקח זמן להבין שאפשר לעשות. במקום להעסיק יוצאי אתיופיה בעריה מקימים לנו תת עירייה. תראי את שירותי התעסוקה, אזרחים מגיעים ללשכה ושואלים אותם מה הם רוצים לעשות, מציעים להם מגוון קורסים ואפשרויות. אבל באגף הקליטה של שירות התעסוקה אף אחד לא שואל אותך; אם יש ביקוש לנהגי מלגזה אז את כולם שולחים לקורס נהגי מלגזה".

באתיופיה היו ההורים של אורית מורים. היא מספרת לי על חשיבות החינוך בעיני הקהילה, איך עוד באתיופיה נלחמה כל משפחה להצליח להעניק חינוך לפחות לילד אחד. פה, היא אומרת, הם חושבים שהם צריכים להסביר לנו שצריך ללמוד, החיות שבאו מהג'ונגל ולא יודעים שלימודים זה חשוב. אם היו נותנים לנו שליטה ובחירה לגבי חינוך הילדים שלנו המצב היה משתפר.

מסרבים לדירות מרוחקות

אני שואלת אותה על מרכזי הקליטה שאמורים לתת לעולים כלים לבניית חיים עצמאיים והשהייה בהם אמורה להמשך שנתיים, אך בפועל היא נמשכת לעיתים גם חמש שנים. מרכזי הקליטה הם בועה מנותקת, היא אומרת, נותנים לנו כלים להיות מאבטחים ועובדי ניקיון.

המדינה לקחה מאיתנו את המנדט על החיים שלנו, איפה נגור, במה נעבוד, היא אומרת. "משפחת עולים שתקנה דירה תקבל סיוע משמעותי מהמדינה אבל רק באזורים מאוד ספציפיים שנבחרו על ידה. הם אומרים שהם רוצים לשבור את הגטאות אבל לא שואלים אותנו, אולי אני רוצה לגור ליד המשפחה שלי, ליד הקהילה שלי? במקום בו אני חופשיה לבטא את עצמי ולהיות חלק מהתרבות שלי?  אל תפרקו אותנו, תנו לנו אפשרויות להתקדם לצאת מהמעגל הזה לגור איפה שנבחר. שכונה של יוצאי אתיופיה לא חייבת להיות שכונת מצוקה".

ליוצאי אתיופיה הוותיקים שנולדו בארץ מציעה המדינה הלוואה שתאפשר להם הון ראשוני לקניית דירה על פי דרוג המבוסס על אזור גיאוגרפי, וזאת באופן שמבטיח שיאלצו לקנות דירה באזורי מצוקה. בפועל רוב האנשים לא לוקחים את ההלוואות האלו. הם יודעים שזה לא משתלם.

ההפגנה צועדת מרחק קצר מעזריאלי לקריית הממשלה, בחור בשם נתן קורא במגפון "משרד הקליטה, משרד הכליאה" ונואם בפני העוברים ושבים. צעירה מחזיקה שלט התוקף את שרת העליה והקליטה סופה לנדבר, על השלט כתוב "סופה לנדבר אני נולדתי בארץ, מתי את עלית?" התגובות ברחוב אוהדות יחסית ואנשים מתקרבים ומעודדים. הנטיה של אנשים לפנות אלי, הלבנה היחידה בהפגנה כדי לקבל הסבר תחזור על עצמה עוד מספר פעמים.

אני הולכת להפרד מאורית ולהודות לה. אני לא רוצה להיות נתינה של משרד הקליטה, היא אומרת לי, אני הרבה דברים, אני אשה, אני סטודנטית, רדו לי כבר מצבע העור.