האם עדיין יש כאן סיכוי לדו-קיום?
אנשים מסביבי מזדעזעים מעצם השאלה. דו-קיום? איתם? אחרי כל מה שהם עשו לנו? אבל אם נזכור איך חיינו פה פעם, אולי נוכל גם לדמיין עתיד כזה
כותב אורח: מוחמד אלחמאמי
כשהייתי ילד אבי נהג לספר לי סיפורים על דו-קיום יהודי-פלסטיני, שהיה פה פעם.
"לאמא שלי הייתה שכנה יהודייה בעיר הולדתה, יאפא (יפו). היא הייתה החברה הכי טובה שלה", היה אומר (שמה של האישה היהודייה אינו ידוע לאבי, למרבה הצער). "כשאמי נסעה לערים שכנות היא תמיד השאירה את הילדים תחת השגחתה של החברה היהודייה, ולהפך".
החברות של השתיים הייתה חזקה ממחיצות הדת והלאום. "במהלך מלחמת העולם השנייה החביאה האישה היהודייה את ילדיה בביתנו על-מנת להגן עליהם", נזכר אבי בסיפוריה של אמו. "וכשהחלה הנכבה הזהירה החברה את אמי מהציונים ומתכניותיהם לטבוח ולגרש פלסטינים". היה חשוב לו להדגיש שיהודים, מוסלמים ונוצרים חיו זה לצד זה בפלסטין ההיסטורית כעם אחד, לא כפלגים מפוצלים.
אלה היו מבטים חטופים אל "הימים הטובים ההם", שהמבוגרים זוכרים בחדות. ימים של בית, הרמוניה ודו-קיום. לפני שחלוקה פוליטית ואידיאולוגית שברה את הקשרים האלו ושרטטה בדם קווי חלוקה חדשים.
> תחילת הסוף? בנימין נתניהו כבר לא מצליח לספר את הסיפור הישראלי
הפגנה משותפת ביום האשה במחסום המנהרות. 4 במרץ 2016. (אורן זיו/אקטיבסטילס)
אבל מה יהיה עכשיו? האם יהודים ופלסטינים (נוצרים ומוסלמים כאחד) יכולים לחיות בדו-קיום בארץ הקודש, אחרי 68 שנים של נכבה? רבים ששומעים את השאלה הזו מתקוממים ומתקיפים מיד, לאור ההיסטוריה העקובה מדם של הסכסוך. "איך אנו יכולים בכלל לחיות איתם ביחד אחרי כל מה שעוללו לנו?" הם משיבים. במיוחד אופיינית תגובה זו לאנשים צעירים בפלסטין. האמת המצערת היא שהם רואים בדו-קיום יהודי-פלסטיני אשליה, פנטזיה אוטופית, משום שהם מבססים את תשובתם על המציאות הנוכחית: הכיבוש, המתקפות הצבאיות החוזרות ונשנות, האי-צדק והמניעה של זכויות יסוד.
אך כדי לענות על שאלה זו באמת עלינו לבחון אותה מתוך מבטל אל העבר, ועם חזון אל צפונותיו האפשריים של העתיד.
לעבוד עם ישראלים, לזרוק אבנים על ישראלים
א.ק. הוא גבר בגיל העמידה המתגורר במחנה הפליטים דיר אלבלח. במהלך האינתיפאדה הראשונה הוא נמנה על תנועת הנוער של הפתח. בין יתר תפקידיו היו ציור סמלים וסיסמאות פלסטיניים על חומות מחנה הפליטים (מעשה שנאסר על-ידי ישראל בשעתו), הפצת כרזות לאומיות, וקריאות לחרם ולשביתות עבודה נגד הכיבוש. לפני האינתיפאדה, א.ק. זרק אבנים לעתים קרובות על חיילים ישראלים והג'יפים הצבאיים שעברו במקום, בו בזמן שעבד בבנייה אצל ישראלים בשטח ישראל – כמו פלסטינים רבים בעזה בשעתו.
"בבוקר הייתי הולך לעבודה אצל בוס ישראלי, ובלילה בדרך הביתה הייתי זורק אבנים על חיילים ישראלים", הוא נזכר. ומוסיף וצוחק: "זרקתי אבנים עד שאיבדתי תחושה בזרוע".
"אין כאן סתירה?", אני שואל אותו. "למה שתעבוד אצל ישראלי אחד ואחר כך תזרוק אבנים על ישראלי אחר?"
א.ק. מסביר שעבד בעסק ישראלי משום שהיה צריך להתפרנס; ושיחסיו עם הבוס היו בהקשר של מעסיק ומועסק, בעוד שיחסיו עם החיילים הישראלים היו כאלה של כובש ונכבש, של מדכא ומדוכא. "שני הדברים שונים מאוד זה מזה", הוא מסביר, ומוסיף שזה כמו לא לאהוב דברים מסוימים בעבודה שלך ועדיין לשמור על יחסי ידידות עם עמיתיך. "פלסטינים וישראלים שעבדו יחד נהגו להזמין זה את זה לארוחות ערב וחתונות בשנות ה-70 וה-80, ורבים שומרים על קשר עד היום".
מ.ד. היא בוגרת טרייה של אוניברסיטת אלאזהר בעזה. לפני מספר שנים השתתפה בתכנית שנקראת "נתיבים לשלום" (Path for Peace) באוניברסיטת ניו יורק, שבה העבירה שנה בלימודי הסכסוך הפלסטיני-ישראלי והתדיינה עם סטודנטים פלסטינים וישראלים בנושא.
כמו רוב הדור הפלסטיני הצעיר בעזה, הישראלים היחידים שמ.ד. ראתה לפני כן היו חיילים חמושים עד צוואר, תמיד נחבאים מאחורי טנקים ומטוסים, מפציצים, רוצחים ופוצעים פלסטינים. "החשבתי את הישראלים למפלצות", היא אומרת. "בשנות התבגרותי בעזה, כל שראיתי היה מוות וסבל שנגרמו מידי ישראלים".
באוניברסיטת ניו יורק פגשה מ.ד. ישראלים, ולראשונה זכתה לתקשר איתם לא כמכונות הרג, אלא כבני אדם. בתחילה היא הרגישה לא בנוח. "התעלמתי מהישראלים לחלוטין, לא הצלחתי להביא את עצמי להגיד להם אפילו בוקר טוב", היא נזכרת.
ואז באחד הקורסים נתן סטודנט פלסטיני מירושלים מצגת על האפליה שהפלסטינים בעיר חווים – על איך שהחוק הישראלי מעדיף יהודים על פני לא-יהודים והופך את חיי הפלסטינים לבלתי-נסבלים. למרבה הפלא קיבלו זאת הישראלים בהפתעה: הם היו כל כך מנותקים מהכיבוש שהם לא הבינו את מציאותו והשלכותיה.
"זה הכעיס אותי", אומרת מ.ד. "איך הם יכולים שלא לדעת מה הם עושים לנו? כמה שטופי מוח הם יכולים להיות?" אך הניסיון נתן לה גם קרן של תקווה. "אחרי סדרה של מצגות ודיונים, סטודנטית ישראלית נלהבת החליפה צדדים ואמרה שהצבא הישראלי לא מייצג אותה יותר. סטודנט ישראלי אחר הגיע להבנה שהחלום היהודי התממש על חשבון הפלסטינים. אולי אם עוד ישראלים יידעו, דברים יכולים להשתנות".
לא יכול להיות דו-קיום כשאנחנו תחת מצור. שקיעה בים התיכון, ספינות דייג עוגנות בנמל עזה. 5 בפברואר 2012 (צילום: אקטיבסטליס)
מפגשים לשם שינוי
ישראלים ופלסטינים מופרדים כיום יותר מאי פעם בעבר. השטחים הכבושים מעוצבים כמו גבינה שוויצרית תחת השליטה המוחלטת של הצבא הישראלי. יותר מ-90 מחסומים צבאיים ומאות מכשולים פיזיים אחרים מחלקים ומפרידים ערים ועיירות, ומקשים על פלסטינים לטייל בפלסטין ההיסטורית. הם גם מקשים על בני שני העמים להפגש זה עם זה. ויש כמובן את סימן ההיכר של הכיבוש – חומת ההפרדה. החומה, שמפקיעה אדמות פלסטיניות ועוברת עליהן, מתנשאת לגובה של עד שמונה מטרים ואורכה 450 קילומטרים. כל מעבר מצריך אישור ישראלי.
המציאות שיצרה ישראל מספקת קרקע פוריה לשנאה, לשטיפת מוח והפחדה נגד האחר הבלתי-מוכר, כיום יותר מאי פעם בעבר. פוליטיקאים ישראלים יודעים ומנצלים את זה כדי להמשיך בכיבוש ולכונן את ישראל-פלסטין כמדינת אפרטהייד שבה יהודים נהנים מפריבילגיות ולא-יהודים חיים כנתינים. את הדוגמא המושלמת כנראה נותן ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהתמחה בהפצת פחד ואימה.
נחזור לשאלה המקורית: האם יהודים ופלסטינים יכולים לחיות בדו-קיום בפלסטין ההיסטורית? במציאות של היום, תחת הסטטוס קוו הנוכחי, בהחלט לא. דו-קיום בשלום איננו אפשרי תחת כיבוש צבאי, אפליה, טיהור אתני ואפרטהייד. הדרך היחידה לדו-קיום היא פתרון שורשי הסכסוך: הכיבוש ומשבר הפליטים. לכן, כדי להשיג שלום צודק, ישראל חייבת לציית לחוק הבינלאומי ולהחלטות האו"ם, במיוחד החלטה 242 שדורשת לסיים את הכיבוש, והחלטה 194 שמעניקה לפליטים הפלסטינים זכות לשוב.
צעד אחד שאפשר לעשות בכיוון חזון הדו-קיום הוא קידום קשר ואינטגרציה בין העמים. יהודים, נוצרים ומוסלמים החיים בפלסטין ההיסטורית חייבים להתערות זה בזה כדי שיוכלו להכיר באנושיות זה של זה. מפגש מסוג זה יכריח את הישראלים להפסיק להיות מנותקים מהמציאות שהם כופים על הפלסטינים ולהבין את השלכות המדיניות הגזענית של ממשלתם.
תמיד משמח אותי לראות ארגונים ישראלים כמו "דה-קולונייזר", שמנסה ביצירתיות להתגבר על הציונות בישראל. ארגון ישראלי דומה הוא "זוכרות", שפועל לקדם הכרה ולקיחת אחריות על האי-צדק המתמשך שבנכבה, ולהביא את הנרטיב הפלסטיני אל תוך החברה הישראלית.
תקוותי היא שכאשר ילדיי, או ילדיהם שלהם, יקבלו הזדמנות להתנסות בשלום על אדמתם – בעודם משחקים, צוחקים, ולומדים יחד על זוועות העבר בספרי ההיסטוריה שלהם – הם יסתכלו זה על זה ולא יבינו: איך הוריהם יכלו לנהוג כפי שנהגו? איך הם העזו? כמו שאנחנו מסתכלים היום אחרו על השואה.
מוחמד אלחמאמי (22) הוא יליד מחנה הפליטים נוסייראת ברצועת עזה, שסיים לאחרונה לימודים לתואר ראשון בממשל ומדיניות ציבורית בפנסילבניה, ארה"ב. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר We Are Not Numbers.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
