newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך ההחלטה על סימון מוצרים מההתנחלויות מחזקת את הכיבוש

במציאות בשטח הקו הירוק הולך ונעלם. הכלכלה של ישראל והכלכלה של ההתנחלויות היא כלכלה אחת. הניסיון של האיחוד האירופי לכפות את ההפרדה המלאכותית יכול כרגע רק לקנות לישראל עוד זמן יקר של שימור המצב הקיים

מאת:

כדי להבין את ההחלטה שקיבל אתמול (חמישי) הפרלמנט האירופי ברוב עצום (525 מול 70) בעד סימון מוצרי התנחלויות באיחוד האירופי צריך להזכיר קודם ידיעה אחרת מאירופה מהתקופה האחרונה.

לפני כשבועיים פורסם כי רשת הסופרמרקטים "קקטוס" בלוקסמבורג החליטה להחרים את כל הפירות והירקות מישראל. הסיבה: ספקי הירקות מישראל לא מסמנים בנפרד תוצרת חקלאית שהגיעה מההתנחלויות. התוצאה: בשל לחץ צרכנים נגד תוצרת התנחלויות, כל התוצרת החקלאית מישראל נשארת מחוץ לחנויות "קקטוס".

ובחזרה לפרלמנט: המשמעות של ההחלטה העקרונית שהתקבלה בשטרסבורג, ושצפויה להפוך למדיניות אופרטיבית בהחלטת הנציבות האירופית בקרוב, היא כפולה. מצד אחד, הצד הגלוי ושעליו חברי הממשלה (והמחנה הציוני כמובן) מגיבים בזעם, מדובר פה באיתות דיפלומטי נוסף מצד האיחוד האירופי לגבי אי שביעות רצונו מהכיבוש המתמשך בשטחים, שלא נראה שמישהו בממשלת ישראל (או בהנהגת האופוזיציה) מעוניין לסיים.

מצד שני, ההחלטה במובן מסוים דווקא קונה לישראל עוד זמן יקר. היא יוצרת הפרדה מלאכותית למדי בלב ליבה של הכלכלה הישראלית, בין מה שקורה "שם" – בשטחים, בהתנחלויות, רבע שעה נסיעה מתל אביב ומרחק זריקת אבן ממרכז ירושלים – לבין מה שקורה "פה". הפרדה שעשויה לחזק ולהכשיר בעיני רבים באירופה את המוצרים הישראלים שמגיעים מתוך הקו הירוק, מתוך גבולות המדינה.

"אני לא קונה מוצרי התנחלויות", יוכל לומר הצרכן הביקורתי-למחצה בלוקסמבורג או ברלין, ואולי יוסיף "אבל אני גם לא אנטי-ישראלי. להיפך. אני קונה תוצרת כחול לבן שלא מוכתמת בכתם המשטר הצבאי".

זאת למרות שההפרדה – כאמור – היא מלאכותית למדי. כי מה דינו של מוצר שנוצר במפעל בתוך ישראל, אבל לוקח חומרי גלם מהגדה המערבית, בניגוד לחוק הבינלאומי, ושולח את הפסולת שלו לטיפול באזור תעשייה התנחלותי שמנצל עובדים פלסטינים? איך יש להתייחס לבנק, כשהבנק יושב בשדרות רוטשילד, ונותן משכנתאות לבניית התנחלויות ומאחזים לא חוקיים? ומה עם המוצר שכל כולו תוצרת ישראל, רק שהמסים שהחברה משלמת עליו מגיעים בחלקם הגדול למימון תקציב הביטחון, המלחמה הבאה בעזה והריסת הבתים הבאה בבקעת הירדן?

אופטימיות בטווח הארוך?

האיחוד האירופי מנסה כאן לחדד ולהדגיש בצבעים בוהקים את הקו הירוק, במציאות שבה בפועל ישראל הולכת ומטשטשת אותו (כשנוח לה): כששטחים בגדה המערבית מסופחים בהדרגה בפועל לישראל בעזרת גדר ההפרדה, או כששטחים בתוך ישראל מסופחים להתנחלויות – כמו שחשף כאן אתמול נעם רותם. האיחוד מנסה להעמיד פנים שיש כאן שני משטרים שונים לגמרי, אחד דמוקרטי ולגיטימי לגמרי בתוך ישראל, והשני משטר צבאי בארץ רחוקה ומנותקת, וזאת במציאות שבה אין שום דרך ממשית להפריד בין שני המשטרים שמונהגים כאחד מירושלים.

במקביל, כמו שכתב כאן לאחרונה נועם שיזף, ממשיך האיחוד לעזור לישראל לתחזק את הכיבוש כשהוא לא מגביל את צעדיה בדבר, ומשקיע על חשבונות בתשתיות של החברה הפלסטינית – מה שהיה אמור להיות חובתה של ישראל בתור השליטה והריבונית האמיתית היחידה בשטחים.

במבט אופטימי קצת יותר אפשר גם להגיד שבכל אופן יש משהו מעודד בכך שהאיחוד נוקט בפעולה שהיא לא רק הצהרות ריקות, ומנסה אקטיבית לפגוע בכלכלה של ההתנחלויות. יש משהו טוב בכך ששוב השיח הציבורי בישראל נאלץ לעסוק בכך שגם לפי החוק הישראלי – ההתנחלויות נמצאות מחוץ לגבולות המדינה, ושהן חלק בלתי נפרד ממשטר שמקיים שתי מערכות חוק נפרדות לפי מוצא.

אפשר גם להגיד שהצעד הנוכחי הוא רק צעד ראשון, ושככל שהלחץ של האיחוד על הפרדת ההתנחלויות מיתר המדינה יגבר (נגיד, כשיבקשו לסמן ולנקוט בצעדים מול כל גוף שקשור להתנחלויות או מרוויח מהן) – כך יקשה להמשיך ולקיים את הכיבוש.

אבל כל זה רחוק מאוד מאיפה שאנחנו ניצבים עכשיו, ולא מביא בשורה של ממש לפלסטינים שרוצים חירות, עצמאות ושוויון עכשיו. הפתרון שהם צריכים נמצא על הציר בין שתי מדינות דמוקרטיות ריבוניות אך קשורות זו לזו, לבין מדינה אחת לשני העמים. אבל כדי להגיע לשם חייבים קודם כל להכיר עכשיו בעובדה שבשטח יש כיום רק מדינה אחת, ואיים של בתי כלא קטנים וכאילו-אוטונמיים בתוכה, וזו אותה מדינה משני צדי הקו הירוק.

עד שנגיע להכרה הזאת, אם התוצרת מההתנחלויות באמת תסומן (ושאלה טובה היא על ידי מי ואיך) – רשת "קקטוס" בלוקסמבורג תוכל פשוט לחזור למכור תוצרת ישראל.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> כך סופח ישוב בנגב למועצה אזורית של מתנחלים בגדה המערבית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf