סיור מצולם: האימה ברחובות העיר העתיקה בירושלים
בעל עסק בשוק המוסלמי הזמין את תמר פליישמן לבוא לראות את החיים השבירים בחוצות העיר העתיקה. היא הגיעה עם מצלמה. התוצאה לפניכם
כותבת אורחת: תמר פלשיימן
"את לא יודעת מה עושים לנו שם", אמר לי מכר שבית העסק שלו נמצא בעיר העתיקה. אז נעניתי, באתי לראות מה קורה שם, וראיתי את אפס קצהו של מה שעושים להם בתוך ומחוץ לחומות העיר העתיקה.
ראיתי את הפחד בעיניים, פחד סמיך שאפשר לחתוך בסכין. ראיתי את הפנים נשטפות בזיעה כששוטר צועק: "תעצור… תסתובב… תוציא מה שבכיסים… תרים את החולצה… ידיים על המעקה… תפסק את הרגליים".
> חצי שנה למרד הנעורים של הדור הפלסטיני האבוד
ראיתי את הגוף קופא מאימה כשקני רובים מכוונים תחילה אל החזה ואז אל הגב. המוני קני רובים שמקיפים אותו, ואצבעות רבות שקרובות לסחיטת ההדק. והוא, שיודע כמה שבירים חייו באותן השניות, שותק ומציית. גם כשידיים זרות טופחות על גופו וממששות לאורכו, מחפשות נשק חבוי. סכין אולי. הוא ממשיך לשתוק ומחכה כנוע שהסיוט יגמר.
"מה אנחנו יכולים לעשות?" הוא אמר לי אחרי שהרפו ממנו ופנו לבא בתור, והוא עוד דקות ארוכות נשאר עומד נטוע במקום, לופת בכפות ידיו את מעקה המתכת עד שירגע הולם הלב, עד שהגוף ישתלט על הרעד. כי הוא יודע והם כולם יודעים שרק כפסע בינו ובין גורל האחרים, שדמם שטף את המדרכה הזו, ואת הרחבה הזו והסמטאות האלו.
וראיתי איך מתהדקת והולכת השליטה וסוגרת על החיים. איך שוטרים, משמר הגבול ומאבטחים אזרחיים חמושים נוכחים בכל סמטה ובכל פינה, איך הפלסטינים שבסמטאות העיר העתיקה חומקים במבט, לא ליצור קשר עין עם מי מכוחות הביטחון. הולכים מהר מהר, בצד הדרך, צמוד לקירות. לא לעורר חשד, לא להיעצר, לא ליפול קרבן להשפלה שבחיפוש הפומבי.
> כפלסטינים, במקום להתעסק בגינויים אנחנו צריכים להיאבק בכיבוש
ראיתי גם את המתנחלים, שהניפו את דגלי הכחול לבן מגגות הבתים אליהם פלשו. ומיליציות אזרחיות, חמושות באקדחים המוסתרים מתחת לחולצות רחבות, נכונים אלי ירי, שומרים על פתחי בתיהם הגזולים. ואיך וילדים, נטע זר אך שליט, מהלכים בלב הרובע המוסלמי כששומרים מלפנים ומאחור.
חימוש היתר של אנשי הביטחון, עיניהם הבולשות אחר כל אדם בעל חזות ערבית, הקופצנות והעצבנות שהם מגלים נוכח כל תנועה מחשידה, הכמות האין-סופית של מצלמות שעוקבות אחרי כל תנועה וכל אדם, וריבוי המיגונים והחיישנים בכניסה למתחם הכותל, שעשו אותו לשמור ומוגן כאילו היה יעד מבוצר, ולא אתר פולחני עממי. כל אלה מעידים על הפחד ההדדי, המזין את עצמו ומועצם תדיר.
ומה שעוד מעורר באנשי כוחות הביטחון חלחלה, זו מצלמה שאינה שלהם, המצלמה שלי. הם צעקו והקיפו אותי, ניסו להרחיק, איימו, ולקחו ממני את תעודת הזיהוי.
"תעודה ישנה", אמר המפקד, "אני עוד יותר ישנה" עניתי. המפקד צילם את התעודה וצילם אותי, "אם אראה באיזושהי רשת חברתית תמונה של מישהו מהפקודים שלי", אמר, "אגיש נגדך תביעה ייצוגית".
תמר פליישמן היא פעילה נגד הכיבוש. מתעדת בכתיבה ובצילום את המציאות בשטחים.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן