newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"לא רוצה לעשות בושות למשפחה": חודש הגאווה בבירת הנגב

גם אחרי ארבע שנות עצרות פומביות עדיין קשה להיות כאן להטב"ק. בין אם בגלל הומופוביה או מחסור בעבודות, חברי הקהילה עוקרים לתל אביב. לקראת עצרת הגאווה בבאר שבע

מאת:

בעוד שתל אביב תחגוג את אירועי חודש הגאווה ברוב פאר והדר במהלך חודש יוני, באר שבע עדיין מתלבטת אם לצאת מהארון. למרות שחברי קהילת הלהטב"ק בבאר שבע מדברים באהבה רבה על סניף האגודה הפעיל בבירת הנגב, הם לא מוכנים לעשות זאת בשמם המלא גם אם הם כבר לא גרים שם. "יש לי משפחה עדיין בבאר שבע ואני לא רוצה לעשות להם בושות", מספר מ', שלא עזב את באר שבע בגלל הומופוביה, אלא בגלל הצורך בעבודה.

> נצחון לקהילה הטרנסג'נדרית: עודכן הנוהל לשינוי מין

בירת הנגב תארח שני אירועי גאווה נפרדים: האחד לקהל הסטודנטים, שיערך בין הימים 9-12.6, בין כותליה הגיי-פרנדלי של אוניברסיטת בן גוריון. אירוע הגאווה הנוסף, הפתוח לקהל הרחב, יערך רק בחודש יולי ברחבת מרכז הצעירים בעיר העתיקה.

יו"ר אגודת הלהטב"ק בבאר שבע, ברק עטר, אומר כי הפעם חברת הבת של עיריית באר שבע, "כיוונים", תסייע בגלוי לאירוע, ושלראשונה עשוי נציג של העירייה לשאת דברי ברכה לקהל. בעצרות הקודמות עיריית באר שבע נמנעה מלקשר עצמה לאירוע: שני אירועי הגאווה הראשונים נערכו במתחם סגור, כשבאחד מהם עמד חבר מועצת העירייה בכניסה וצילם בווידאו את הבאים, "כדי שיהיה לי תיעוד מי כאלה בבאר שבע".

העצרת הראשונה נערכה תחת איומי הרבנים בבאר שבע "להבעיר את השטח". בסופו של דבר היא עברה ללא אירועים מיוחדים. גם זאת שאחריה, לפני שלוש שנים, נערכה במתחם סגור. לפני שנתיים ולפני שנה הקהילה הורשתה לחגוג במתחם מתוחם, אך נאסר עליה לערוך מצעד. בבאר שבע אמנם כבר כמה שנים טובות אין רדיפה מוחצנת של קהילת הלהטב"ק, אבל הממסד דאג לקבוע לה גבולות ברורים מאוד. גבולות אלה חלחלו גם אל התקשורת המקומית,  שעדיין נעה בין להיות נבוכה מלעסוק בנושא לבין התעלמות או אף הומופוביה.

אירוע הגאווה בבאר שבע, 2013 (צילום: דני בלר)

אירוע הגאווה בבאר שבע, 2013 (צילום: דני בלר)

שבוע הגאווה והסובלנות באוניברסיטת בן גוריון מכוון בעיקר לקהל הסטודנטיאלי. בבאר שבע קיימת הפרדה ברורה בין סטודנטים לבין תושבי העיר. מקומות בילוי המשרתים סטודנטים אינם מרשים לבאר שבעים להיכנס אליהם, ובודקים תעודות סטודנט בכניסה. בחדרי חדרים הם יספקו את ההסבר המוכר: "אנחנו לא רוצים שייכנסו ערסים".

"האירועים באוניברסיטת בן גוריון פתוחים לקהל הרחב", מתקנת גל לוין, רכזת שיוויון מגדרי באוניברסיטת בן גוריון, ומדגישה את המעורבות של הסטודנטים בקהילה המקומית, גם בנושא הלהטב"קי. לפני שהוקם סניף האגודה בבאר שבע, בשנת 1999, חוג סגו"ל של אוניברסיטת בן גוריון היווה את המסגרת היחידה של הקהילה ורק קומץ אמיצים, שהעזו לצאת מהארון, הגיעו למפגשים, שמיקומם נשמר בסוד. ועדיין, קשה יותר לחבר הקהילה להציג תעודת זהות ולהצהיר על מטרת ביקורו בכניסה לאוניברסיטה המבודדת מאשר ללכת לאירוע ציבורי.

אותר: דגל גאווה אחד ברחוב אחד

גם הניסיונות לארגן במועדונים ליינים לקהילה נכשלו, בעיקר כי אלה שהצליחו להתגבר על הבושה היו צריכים לעבור השפלה בסלקציה. "אני אוהב את באר שבע והכל, אבל עזבתי משתי סיבות: באר שבע לא עיר להומואים. תל אביב היא עיר להומואים ויש בה גם עבודה", אמר מ', בשנות ה-40 לחייו, שלא רוצה להיחשף "בגלל שהמשפחה מוכרת בעיר וזה יעשה לה צרות".

מי שיחלוק על מ' הוא ברק עטר: "הקהילה בבאר שבע אמיתית. יש באגודה המון פעילויות, כולל פעילות של ארגון הנוער הגאה, של הדתיים ושל הבדואים. הקהילה בבאר שבע רבגונית ואני לא חושב שיש בבאר שבע יותר הומופוביה מאשר בתל אביב. בשנים שאני כאן טיפלתי במקרים בודדים מאוד של התנכלות על רקע הומופובי, הסניף פועל פה בגלוי, ודגל הגאווה תלוי בחלון המשקיף לרחוב ראשי".

ברק עטר, העושה מזה עשור וחצי את עבודתו בהתנדבות מלאה, הוא הקטר המוביל את הסניף, העורך פעילויות רבות, ממועדון הסרט הגאה ועד לפיקניקים של חברי הקהילה.

עם זאת, מידת תחושת הנוחות של חברי הקהילה תלויה מאוד בסביבת המגורים ומקום העבודה. ק', כיום בן 39, תושב תל אביב, לא סולח לבאר שבע: הוא חטף אבנים ומכות מהצעירים בשכונה בה הוא גר. לפני 15 שנה הוא עזב את בירת הנגב, לאחר שפוטר מכמה עבודות. "לא חזרתי לבאר שבע מאז", הוא אומר. ייתכן כי כשהותקף, הוא היה צריך להגיש תלונה ולהיעזר באגודה.

בניגוד לתל אביב, הקהילה בבאר שבע איננה מוחצנת. אין לה את האוחובסקי-גרין שלה. אם יש הורות גאה, היא מאוד דיסקרטית. האווירה הזו היא בהחלט שיקול בפני מי שרוצים לצאת מהארון. הם יודעים שיתקשו לעבוד אפילו במקצועות המזוהים עם הקהילה: התקשורת המקומית נזהרת לא להרגיז את המפרסמים השמרנים ומערכת החינוך נבוכה ומצחקקת כשהיא שומעת את המילה "מין".

"אני חולק על הקביעה שבאר שבע פחות סובלנית. בשכונה ד', ברחוב רינגלבלום, תלוי דגל גאווה", אומר ברק עטר. רחוב רינגלבלום היא מעוז סטודנטיאלי. יש רחובות אחרים בבאר שבע, שבהם העניין לא יעבור בשקט.

השנה, מקווים כולם, עיריית באר שבע סוף סוף תכיר בקיומה של קהילת הלהטב"ק. לסיעתו של ראש העירייה יש רוב מוחץ במועצה ואפילו בליכוד יש תא גאה פעיל שמרבה לבקר בבאר שבע, אז התירוץ האלקטוראלי כבר נשחק.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf