newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עשור למותו של ערפאת: איפה ההנהגה הפלסטינית בגל האלימות?

גם ברמאללה וגם בעזה ההנהגה הפלסטינית לא מעורבת באירועים האחרונים, לא תומכת ולא מסתייגת, ולא מציעה לפלסטינים חזון להמשך הדרך. היעדרה של אינתיפאדה מאורגנת לא צריך לעודד אותנו, אלא רק להדאיג

מאת:

אחד הדיונים הנפוצים בתקשורת לאחרונה עוסק בשאלה האם כבר אפשר לקרוא למה שקורה כאן לאחרונה אינתיפאדה. גם אם יש וגם אם אין, הגורמים והפתרון למצב עדיין נמצאים באחריות ממשלת ישראל, שבוחרת בהסלמה במקום בשלום ובסיום הכיבוש. ובכל אופן, שווה להתייחס גם לשאלה הזאת: האם זאת אינתיפאדה?

לדעתי התשובה בינתיים היא לא. אינתיפאדה היא התקוממות עממית רחבת היקף, כמו שהייתה רוב הראשונה וכמו השלבים המוקדמים של השנייה (כשההפגנות ההמוניות דוכאו בכוח אש מוחץ, שאחריו התחיל גל הפיגועים). אף אחד לא קרא לפיגועי שנות התשעים או לירי מעזה "אינתיפאדה", וכך גם מה שאנחנו רואים עכשיו – הדריסות והדקירות שהן יוזמות עצמאיות של צעירים לא מאורגנים, ועשרות זורקי אבנים בירושלים שאינם חלק ממהלך בחברה הפלסטינית.

מעבר למחסור בציבור, בהמון, ההבדל בין ימינו לבין שתי האינתיפאדות הוא שאין למה שקורה עכשיו הנהגה. לא מקומית ולא לאומית. אי אפשר שלא להסתכל על גל האירועים האלימים האחרון ולתהות לאן נעלמה ההנהגה (הנהגות?) הפלסטינית. גם מחמוד עבאס וגם אסמעיל הנייה הוציאו הודעות בעניין אל-אקצא. בעזה הביעו תמיכה בפיגוע הדריסה שהרג את התינוקת חיה ברון, מרמאללה יצא מכתב תנחומים למשפחתו של מועתז חיג'אזי, היורה ביהודה גליק, שהריגתו בביתו על ידי שוטרים נתפסה על ידי הפלסטינים כהתנקשות.

אבל זהו. מעבר לאמירות האלה, הנייה עסוק בלעצור את מי שיורים על ישראל, ובוויכוח עם מצרים על מה החורבן ברפיח המצרית והרס המנהרות. עבאס ממשיך בתיאום הביטחוני עם ישראל (שם קוד בין היתר לדיכוי כל מחאה נגד ישראל ונגד הרשות), ומבטיח לאמריקאים שישמור על שקט לפחות עד סוף 2015. מעבר לאיזו יוזמה מוגבלת באו"ם, שמנותקת לגמרי מהמצב בשטח, הוא לא מציע לפלסטינים שום חזון, שום תקווה, שום קריאה למאבק כזה או למאבק אחר לגמרי.

עבאס והנייה, אגב, במשבר בתהליך הפיוס, שקיבל ביטוי השבוע כשפתח ביטל עצרת לזכר ערפאת בעזה בעקבות סדרת פיצוצים בבתיהם ומכוניותיהם של אנשי פתח ברצועה. ברמאללה האשימו את חמאס, בחמאס התקוממו על ההאשמות, והעצרת בוטלה. בקיצור, הנהגה פלסטינית – יוק.

איך מנהלים מו"מ עם מחבלים בודדים?

היום, יום השנה למותו של יאסר ערפאת, אי אפשר שלא לתהות איך הוא היה מתמודד עם הדברים. כמו שעמירה הס כתבה ב"הארץ" בשישי האחרון, החברה הפלסטינית השתנתה והתפוררה דרמטית בעשר השנים האחרונות. המהלכים של ישראל – מההפרדה בין עזה, הגדה וירושלים ועד בניית המנגנונים של "השלום הכלכלי" שיצרו ברמאללה אליטה שמנותקת מרוב העם ותלויה בכספים זרים ובשקט – הצליחו להביא להתפוררות חברתית שבדיוק מונעת התקוממות עממית, ומונעת מעבאס לעודד כזאת.

האם ערפאת עצמו היה פועל אחרת? יתכן. יתכן שהכוח הסמלי של המנהיג ההיסטורי של אש"ף היה יכול לרכז מהלך דרמטי של התעוררות והתנערות בחברה הפלסטינית בשטחים. אבל יכול להיות שהמציאות החדשה בשטחים הייתה כובלת גם את ידיו שלו. כמו שכתבה הס וכמו שכתב רמי יונס בזמן המלחמה, את "מחנה בתי הקפה" של רמאללה קשה לגייס כיום למשהו מעבר לדיבורים.

> איך מתארת התקשורת הפלסטינית את גל האלימות?

מחמוד עבאס, יאסר ערפאת, אסמעיל הנייה (Cabinet Office CC, متجول CC BY-SA 4.0)

מחמוד עבאס, יאסר ערפאת, אסמעיל הנייה (Cabinet Office CC, متجول CC BY-SA 4.0)

צריך להדגיש שהיעדרה של הנהגה נחושה והיעדרה של אינתיפאדה רחבת היקף לא יכולים להיות עילה לשמחה או לתחושת ביטחון עבורנו כישראלים. זה בדיוק מה שמוכיחים הפיגועים האחרונים והאי-שקט בירושלים. במקום בו אין ארגון ואין הנהגה, אנשים מוצאים דרכים אחרות לפרוק את זעמם על הכיבוש, ועם בודדים מפוזרים ומנותקים הרבה יותר קשה לנהל משא ומתן.

כשהם נשלטים על ידי צבא זר וממשלה זרה, שמבהירה פעם אחר פעם שאין לה שום כוונה להוריד את המגף מצווארם, הם יפנו למחאה, ואם המחאה תכשל – לאלימות, ואם זו תכשל – לאלימות רצחנית עוד יותר. אם פתח לא יספק את הסחורה, אז לחמאס. אם חמאס לא – אז לאחרים, קיצוניים ממנו. וזה יבוא בדמות דקירות, ובדמות דריסות, ובעתיד שוב בדמות ירי מהרצועה, ומי יודע מה עוד.

ביום השנה העשירי למותו של ערפאת צריך להיות ברור שהתירוצים של ממשלות ישראל לדורותיהן לגבי אי סיום הכיבוש תמיד היו רק תירוצים. אם זה לא ערפאת, זה עבאס. אם לא עבאס, חמאס. אם לא חמאס, דאע"ש. תמיד יש סיבה לא לנהל משא ומתן, תמיד יש סיבה לא להבטיח שוויון ותקווה ועתיד למיליוני בני אדם שאנחנו שולטים בחייהם כבר כמעט חמישים שנה. וזה תמיד יעלה לנו ביוקר.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

 > כדי לעצור את הפיגועים חייבים לראות אותם בהקשר הרחב

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf