ירו לנער בגב ויואשמו בפזיזות: עדיין סומכים על צבא שחוקר את עצמו?

בינואר 2013 ירה הצבא הישראלי בגבו של ילד בן 16 שלא היווה איום על החיילים. סמיר עווד, תושב הכפר בודרוס, לא שרד את הפעולה הצבאית הנועזת ונהרג. בדצמבר האחרון בג"צ מתח ביקורת על התנהלות הפרקליטות הצבאית בתיק ודרש ממנה לסיים את החקירה.

אתמול פרסמה המדינה את החלטתה להגיש כתב אישום באשמת מעשה פזיזות ורשלנות בכלי ירי. אם זה לא היה נגמר במותו של ילד זה היה נשמע כמעט כמעשה שובבות חביב.

ארגון "בצלם", שליווה את משפחת עווד לכל אורך הדרך ואף עתר יחד איתה לבית המשפט, כינה את ההחלטה "שפל חדש בזילות שמפגינות הרשויות כלפי חיי פלסטינים בשטחים". אולי, אבל מצד שני על פי ארגון "יש דין", החוקר את הנושא בשנים האחרונות, 97.8 אחוז מחקירות מצ"ח על פגיעה בפלסטינים מסתיימות ללא הגשת כתב אישום. זהו המצב אפילו כאשר האירוע מתועד מכל זווית אפשרית, כמו במקרה של באסם אבו רחמה שנורה ונהרג במהלך הפגנה בבילעין והשבוע מציינים חמש שנים למותו. גם כאן התיק נסגר מחוסר ראיות.

אז אולי מי שעדיין שם מבטחו בתקינותה של מערכת המשפט הצבאית יכול דווקא לשמוח על ההחלטה בעניין סמיר עווד, גם אם בחירת העבירה בגינה יוגש כתב האישום גובלת בציניות גרוטסקית ובפגיעה בכבוד המת ומשפחתו.

מסקנה אחרת ומתבקשת יותר יכולה להיות זו: בין מצ"ח והפרקליטות הצבאית לבין צדק ותום לב אין דבר וחצי דבר. מותם של פלסטינים, כמו חייהם תחת המשטר הצבאי בגדה המערבית, הם הפקר מוחלט. גם אם הם ילדים שלא מהווים כל סכנה. אולי הגיע הזמן להפסיק לסמוך על מנגנוני החקירה הפנימיים של צבא הכיבוש, להפסיק לשתף פעולה עם ההצגה שלהם ולהתחיל לחשוב על מנגנונים חלופיים. כאלה שיוכלו לומר בפה מלא שהצבא הישראלי רצח את סמיר עווד.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> רישיון להרוג: למה הורה אלוף משנה א' לירות באיהאס איסלים בן ה-17?