מדווח מהשטח: תושב בלעין שהפך לצלם עיתונות מפרסם שני ספרים

כשהדחפורים הגיעו לבלעין בפעם הראשונה, בפברואר 2005, ותושבי הכפר יצאו להגן על אדמתם מפני גדר ההפרדה, הייתאם חטיב החליט שמישהו חייב להתחיל לתעד את ההתנגדות העממית. לא יכול להיות שאנשים יצאו לשדותיהם בלי נשק מול צבא חמוש שבא לגזול את אדמתם (כ-1,950 דונם של קרקע חקלאית), ואף אחד בעולם לא יראה את זה – הוא חשב.

בעוד שחבריו וקרובי משפחתו, תושבי הכפר הקטן והלא מוכר באזור רמאללה, נקשרו לעצים והתעמתו עם חיילים, חטיב מיהר להשיג מצלמה דיגיטלית בסיסית ופשוט התחיל לצלם. תוך ימים בודדים החל להעלות את התמונות לרשת. לא היה לו מושג אז שהצילום יהפוך לעיקר חייו.

בעשר השנים שחלפו, שבמהלכן הפך הכפר לסמל המאבק העממי הפלסטיני, עזב חטיב את עבודתו כחשמלאי, התמקצע בצילום וידאו וסטילס, התחיל להתפרנס מצילום עיתונאי, ועכשיו הוא מפרסם שני ספרי תמונות ראשונים.

"כבר הרבה זמן אני רוצה להוציא ספר שיספר את הסיפור של בלעין, ואת הסיפור של פלסטין כולה, דרך העיניים של מי שחי פה", אומר חטיב. "צברתי עם השנים המון תמונות, את חלקן אני מוכר לכלי תקשורת, אבל רבות פשוט שכבו אצלי ורק חיכו להזדמנות שאוכל לפרסם אותן. הוצאת הספרים היא הזדמנות בשבילי גם להציג לעולם סיפורנו, וגם להתפרנס מהמכירות, כדי שאוכל להמשיך לצלם".

רעולי פנים, בלעין (צילום: הייתאם חטיב)

שני הספרים של הייתאם חטיב – "ילדי בלעין" ו"פלסטין הכבושה – מבעד לעדשה שלי" יצאו לאור השנה בבית דפוס בלונדון שמתמחה בנושא הפלסטיני, בעזרתה של תאזים חמיד ומשפחתה. "מבעד לעדשה" הוא הספר המרכזי שמאגד את מיטב התמונות של חטיב מהמאבק נגד הגדר, אבל גם מחיי היום יום בגדה המערבית בכלל, לצד טקסטים מבארים שכתב בעזרת פעילים בינלאומיים. הספר השני קצר יותר, ומכיל רק תמונות של ילדים מהכפר. הספר מוקדש לזכרו של בנו הקטן של הייתאם, כרמה, שמת ממחלת הסרטן לפני שלוש שנים והוא רק בן חמש. את ההכנסות מהספר השני מעביר חטיב לקרן לסיוע לילדים חולי סרטן בפלסטין. "זה המינימום שהייתי יכול לעשות כדי לכבד את זכרו", אומר חטיב בכאב.

בעקבות מותו של הפעיל באסם אבו-רחמה מירי חייל ב-2009 עבר חטיב מצילום סטילס לווידאו, ופתח ערוץ יו-טיוב, שזכה למאות אלפי צפיות (רק הסרטון שלו מההפגנה שבה התחפשו תושבי הכפר לדמויות מהסרט אווטאר זכה לרבע מיליון צפיות), אבל עם הזמן התעייף מהמונוטוניות של ההפגנות ועבר להתמקד בצילום סטילס איכותי, מה שאפשר את הוצאת הספר כיום.

> מרץ – חודש בתמונות: חלומות על חירות

חיילים על הגדר, בלעין (צילום: הייתאם חטיב)

חטיב, אגב, הוא לא הצלם היחיד מהכפר שהתפרסם. צלם הווידאו של הכפר, עמאד בורנאט, היה אחד המועמדים לפרס האוסקר עם סרטו "חמש מצלמות שבורות", ותושב אחר, חמדה אבו-רחמה, פנה גם הוא לצילום סטילס עיתונאי, ולפני שנה וחצי הוציא גם הוא ספר (כתבתי עליו אז ב-972). כל השלושה מספרים שהם סובלים מהתנכלויות מצד החיילים, שמדי פעם שוברים להם מצלמות או מעכבים אותם. חטיב עצמו פעם נפגע מכדור גומי בראש ונזקק לאשפוז. אף על פי כן, הם ממשיכים לצלם.

"פעם, לפני עשר שנים, בהתחלה, אם הייתאם היה רק רואה חייל מרחוק על הכביש הוא היה נבהל ויורד מהכביש", נזכר עבדאללה אבו-רחמה, מפעילי הוועדה העממית של הכפר. "עם השנים הוא התגבר על הפחד, השתחרר מהתודעה של הכיבוש, ועכשיו אין לו בעיה בכלל להצמד אליהם לבדו, עם המצלמה, לדבר איתם, לשאול שאלות. זה חלק משינוי תרבותי של כולנו שקרה על פני עשור, והייתאם הוא דוגמא מעולה לזה".

> "הצלחנו להשתחרר מהכיבוש שבתודעה שלנו": עשר שנות מאבק עממי בבלעין

ג'יפ צבאי נפל לבור בכביש במהלך פשיטה לילית על הכפר בלעין (צילום: הייתאם חטיב)

גם כיום בכל שישי ממוצע בבלעין ניתן למצוא את הייתאם בשטח, מסתובב תמיד עם חיוך גדול ולבבי ושמח לקשקש עם חברים ואורחים בעברית, אנגלית או ערבית. בימים אלה הוא עובד עם מצלמת סטילס אחת ביד, ומצלמת וידאו שמותקנת על קסדת העיתונאי שלו. השילוב הזה, הוא מסביר, מאפשר לו להשקיע את כל תשומת הלב בתמונות סטילס איכותיות, בזמן שמצלמת הקסדה יכולה לשמש לתיעוד לצרכים משפטיים של ירי במפגינים ושל מעצרים. כשהוא נשאל כמה זמן ימשיך להגיע ולתעד את ההפגנות הוא עונה בלי לחשוב פעמיים – כל עוד שהחומה עומדת, וההפגנות יימשכו.

את שני הספרים של הייתאם חטיב אפשר לקנות דרך האתר שלו.

פוסט זה פורסם גם באנגלית באתר 972+.

הייתאם חטיב בביתו עם הספר "מבעד לעדשה שלי" (אורן זיו / אקטיבסטילס)