newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הריסות הבתים בלוד מראות שהנכבה לא נגמרה, רק החליפה צורה

ב-1948 טבחו בפליטים שהסתתרו במסגד בלוד. עשרות שנים אחרי זה כבר אי אפשר לגרש את הפלסטינים באותן דרכים, ובמקומן שוללים היתרי בנייה ושולחים משטרה ודחפורים. אלה פניה של הנכבה המודרנית

מאת:

את זעקות השבר שומעים מרחוק, עוד מהכניסה לשכונה המכותרת, והלב נכמר. את הדרך בין השיחים ומעל לגדר מסילת הרכבת אנחנו עושים מהר ובסתר. מבחינת השוטרים, המילים ״תקשורת״ או ״צלמים״ לא ממש מקנות גישה למקום האירוע, להיפך.

אנחנו מגיעים לחצר בית, אותו אני מיד מזהה – זה הבית של מהא אל-נאקיב, חברת מועצת העיר ופעילה פוליטית ותיקה ומוערכת בלוד. טיפוס מעל הגדר, הליכה של 10 שניות לקדמת הבית, והנה כולם. הנה מהא עומדת שבורה עם דמעות בעיניים ליד קרובת משפחתה ושכנתה הנא, האם החד הורית שנזרקה מביתה עם ארבעת ילדיה רק לפני דקות.

הנשים מחבקות ומחזיקות את הנא השבורה בתורות, ואני מרגיש חסר אונים, על גבול חסר התועלת. מולן עומדים השוטרים, מחייכים. אין יוצא ואין נכנס, כולם מרוכזים בחצר, מביטים אל הבולדוזר שהורס את הבית ממול. קבוצת נשים עומדת ליד השוטרים ומנסה לדבר אל ליבם, אך אלה לא מגיבים, רק מביטים בחזרה ומחייכים.

אני נזכר איך ישבנו באותה חצר וערכנו ראיון לפני חודשיים בלבד, אז עבדתי עם במאית אמריקאית על סרט תיעודי, במסגרתו אספנו עדויות פלסטיניות על אירועי הנכבה בלוד, שבמהלכה בוצעו גירוש ומעשי טבח מחרידים. כחלק מהפרוייקט החלטנו לראיין גם את מהא, כילדתם של זוג הורים שהיו עדים למעשי הטיהור האתני, גורשו והצליחו לחזור.

> צפו: אם חד הורית וילדיה פונו מביתם והבית נהרס

שוטרים מאבטחים את הריסת בית משפחת אל-נאקיב, לוד (אורן זיו / אקטיבסטילס)

שוטרים מאבטחים את הריסת בית משפחת אל-נאקיב, לוד (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אז ישבנו בחצר ושמענו מסיפורי הוריה של מהא, והיום, ממש באותו מקום, קיבלנו הדגמה קטנה. אמנם האירוע לא מצמרר כמו טיל פאייט שנורה אל תוך מסגד דהמש בלוד בו הסתתרו משפחות פליטים לדוגמה, ירי ברברי שהביא לרציחתם של כ-300 פליטים פלסטינים ב-1948. אבל מבחינתי, דור שלישי לנכבה, די במחזה שלפני כדי להבין שהיום הם כבר לא יכולים לעשות את זה כאן, אז הם עושים את זה בעזה, ולנו הם עושים דברים אחרים. אירועי הטבח של הנכבה מעולם לא נגמרו – היום עזה היא זו שנושאת בעול סיפוק תאוות הדם הסאדיסטית והציונית. לוד, כמו סילוואן, בית חנינה, הנגב וכל פלסטין ההיסטורית, סובלות מהיבטים אחרים של הנכבה הבלתי פוסקת – הנכבה האיטית.

בעיר בה 80 אחוז מדרי השכונות הפלסטיניות חיים ב״תנאים לא חוקיים״ כהגדרת המדינה, אי אפשר לבוא בתלונות לתושבים. ברור שיש כאן יד ממסדית מכוונת.

נקמה של עשרות שנים

המקרה של שכונת ״כרם אל-נאקיב״ בלוד הוא דוגמה מובהקת לכך. מדובר במשפחה ששרדה את הנכבה, כלומר בני המשפחה היום נחשבים לצאצאים של תושבי לוד הפלסטינים המקוריים, עוד מלפני 1948. בתי המשפחה נבנו על אדמתה, הסמוכה לשכונת גני אביב, שנבנתה כשכונה יהודית לעולי בריה״מ, בחלקה גם על אדמת המשפחה.

לשכונה, בה מתגוררת משפחת אל-נאקיב, תוכנית תב״ע (תוכנית בניין ערים) מאושרת, אך העירייה מסרבת להסדיר תוכנית מתאר שתחייב אותה לתת היתרי בנייה. וללא מתן היתרי בנייה כל בנייה פלסטינית, אפילו על אדמה פרטית, נחשבת לא חוקית – מה שמצייד את הממסד בשוט פוליטי אותו הוא מפעיל מתי שהוא צריך. ראשי הערים בלוד תמיד דיברו על ״בעיית הבנייה הלא חוקית״ בעיר כעל בעיה שנוצרה באשמת התושבים, כאילו הממסד הציוני לא הפקיע חלק גדול מאדמתם והוא עסוק יום וליל בבניית שכונות חדשות לפלסטינים.

צפייה בעונה השנייה של הסדרה ״לוד – בין ייאוש ותקווה״ מלמדת על התנהלות העירייה כיום, עירייה שהורסת בית כל כמה חודשים. מספיק לשמוע את ראש העיר הנוכחי, יאיר רביבו, אדם שמוכיח שלא צריך להיות אינטליגנט או בעל יכולת ורבלית בסיסית כדי להיות ראש עיר – ככה זה כשאתה חבר ליכוד מקושר – מתאר משפחות שלמות כפושעות פורעות חוק, כאילו הוא עובד ללא לאות למציאת פיתרון למצוקותיהן. זה, כמובן, כשאותו גיבור ישראל לא עסוק בלסלק ילדים ערבים ממגרשי כדורגל שכונתיים.

> ניתוח קמפיין: האם לבני והרצוג לא רוצים לנצח?

מסגד דהמש, לוד, 1948. חיילים טבחו במאות פליטים במסגד

מסגד דהמש, לוד, 1948. חיילים טבחו במאות פליטים במסגד

המקרה של לוד הוא מיוחד. לא מדובר בעוד עיר פלסטינית שנכבשה בנכבה וכעת נחשבת ל״מעורבת״, על כל הקונוטציות השליליות המשתמעות מכך. מדובר בעיר שנלחמה נגד פלוגות הטרור של הפלמ״ח והצליחה להדוף את מחבליו במשך חודשים, עד שחתן פרס נובל לשלום, יצחק רבין, בצוותא עם יגאל אלון, נתנו פקודות של ירי ללא הבחנה, במטרה ״לדלל״ את תושבי העיר. רוב תושבי לוד הילידיים גורשו או נהרגו/נטבחו. הכל מתועד במוזיאון הפלמ״ח בת״א.

ההרגשה של כל מי שגדל בלוד ומודע לעברה העקוב מדם היא כי הממסד הציוני לא מפסיק להתנקם בתושבי העיר, למרות שרובם כיום הם בכלל פליטים ממקומות אחרים בעצמם. כל תושבי העיר הפלסטינים נחשבים ליעד, אלא שבדרך כלל מי שסובל הוא מי שידו לא משגת הגנה משפטית טובה או חלופה טובה יותר מאשר לבנות על אדמתו ה״לא חוקית״. כפי שאמרה לי פעם סמאח סלאימה אגבאריה – ״מנסים לפגוע בכולנו, ומצליחים לפגוע בחלשים שבינינו״.

פעם ירו פה טילים על משפחות פליטים במסגדים. היום הורסים בתים ״לא חוקיים״. הנכבה מעולם לא נגמרה, היא פשוט מתאימה עצמה לזמנים.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> הכי קל להרוס בתים של נשים עניות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf