חטאם של הסרבנים הוא שהרסו את הסקס-אפיל של 8200

כותב אורח: ישי רוזן-צבי

משהו רע מאוד עובר על החברה הישראלית. כולם עוסקים ב-hasbara, כולם דובר צה"ל. בדיונים בתקשורת בעקבות מכתב סרבני 8200 לא עסקו כלל בבחינת טענותיהם, אלא רק בדה-לגיטימציה של השליחים. לנטרל את המוקש, וכמה שיותר מהר.

אז מה בעצם חטאם של אנשי 8200? על מה מתגוללת עליהם חברה שלמה במקהלה אחידה? האם זה משום שהם פשוט משקרים? מישהו באמת מאמין שקמו להם בבוקר כמה אנשי מילואים ואמרו: בואו נמציא האשמות? אדרבא, יש לכך פתרון פשוט: הבא נבדוק זאת. הרי אלו טענות מסוימות ומדויקות שצריך להיות קל למדי להפריך. הנה כך אמר אחד המרואיינים בכתבה ב"ידיעות":

במהלך השירות אספתי, בין היתר, מידע על חפים מפשע, שכל חטאם היה שהם מעניינים מסיבות שונות את מערכת הביטחון הישראלית. אם אתה הומוסקסואל שמכיר מישהו שמכיר מבוקש – ישראל תהפוך את החיים שלך לאומללים. אם את נזקקת לטיפול רפואי דחוף בישראל, בגדה המערבית או בחו"ל – אנחנו חיפשנו אותנו. מדינת ישראל תיתן לך למות לפני שהיא תיתן לך לצאת לטיפול רפואי בלי שנתת מידע על בן דודך המבוקש.

כל מקרה שבו עולה בחכה אדם חף מפשע שניתן לסחוט אותו בתמורה למידע או כדי לגייסו כמשת"פ, היה זהב עבורנו. בקורס ההכשרה ממש לומדים ומשננים מילים שונות להומו בערבית.

האם הצבא סוחט אנשים חפים מפשע על מנת להשיג מידע? האם מתנים טיפול רפואי בהלשנות? בכך, ורק בכך היתה צריכה התקשורת לעסוק, ובמקום זה עטים על השליחים לנדותם. השב"כ מכחיש בתוקף שהוא מתנה אישורי כניסה בשיתוף פעולה, אבל עשרות עדויות של חולים מעזה מאשרות את דברי הסרבנים. האם כל המזדרזים לגנות לא היו רוצים להיות קודם בטוחים שאין שום ממש בטענות?

האם חטאם של הסרבנים הוא בכך שלא פנו למפקדיהם קודם? הם דווקא מעידים שהם פנו כמה פעמים. אבל לא בזה העניין. הטענה שניתן היה לטפל בזה "בפנים" מתעלמת מכך שהנושא הוא הנורמה, לא החריגות. הם לא עסקו באירוע כזה או אחר, הם תיארו את הפעילות היומיומית בזירה הפלסטינית (שרק עליה הם מדברים, ורק בהקשר לה מסרבים, גם זה הושכח). מה אם כן יגידו למפקדם: "שמע, אנחנו עוסקים בתחזוק הכיבוש, בוא נפסיק?"

האם זה משום שהם פחדנים, כפי שהזדרזה לפרסם שלי יחימוביץ (מעניין שהיא לא אמרה זאת לששה ראשי שב"כ, כולל אנשי מפלגתה, שנזכרו בנוראות הכיבוש רק לאחר שפרשו)? אבל אם הם פחדנים, מדוע קמו? אנשים שעשו את המעשה האזרחי הנועז ביותר, שמסכנים את עתידם המקצועי, שכל הארץ עטה עליהם, הם הפחדנים. ואילו פוליטיקאית מ"שמאל" שמפחדת להזכיר את הכיבוש שמא תאבד כמה קולות, היא המטיפה להם.

סירוב הוא מעשה של אומץ מובהק שמחירים חברתיים אדירים בצדו. מערכת ההיי-טק הישראלית בנויה על קשרים חברתיים. 8200 היא אחת מליבות מערכת הקשרים הזאת (וגם על זה צריך לדבר בהקשר של ההעדר הכמעט מוחלט של ערבים מהיי-טק). כפי שיודעים חיילים ששברו שתיקה בעבר, גם שירות צבאי "איכותי" לא מקנה את הזכות לדבר. הסימון כבוגד אוטומטי ומיידי.

> "הסרטן שלך עומד להתפשט למוח. דבר איתי אם אתה רוצה טיפול"

בין סין לבית לחם

לא, חטאם הוא אחר. מה שבאמת בלתי נסלח במעשה שלהם הוא העובדה שהם חושפים את הפער הבלתי נסבל (והבלתי נתפס) בין הדימוי העצמי של היחידה – שילוב סקסי ומנצח של היי-טק וחזית המלחמה בטרור – לבין המציאות המחורבנת של הכיבוש. לא הירואי וגם לא זוהר להתעמר בהומואים ולסחוט חולים סופניים. אבל ככה נראה הכיבוש.

מי לא רוצה להגיע ל 8200? נקי, מבטיח קריירה וגם נחוץ מאוד. כל הטוב בחבילה אחת. והנה פתאום באים כמה מן החבר'ה שעשו את העבודה הטובה הזאת, ומגלים לנו שגם היא אינה אלא, ובכן, כיבוש.

מה שהם חשפו הוא הרבה מעבר ללחץ מאפיונרי על אוכלוסיה שלמה (לא, מודיעין איכותי אינו מצדיק הכל. גם השטאזי השיג מודיעין איכותי על ידי הלשנות של מיליוני אנשים על שכיניהם). מה שהם גילו באמת הוא שהמודיעין שאנחנו אוהבים כל כך להאמין שמונע את הפיגוע הבא הוא בעיקרו כלי להמשך השליטה. מניעת "התקוממויות", שימור השקט, זיהוי מגמות, בקיצור: רדיפה פוליטית. מסתבר ששלילת חירות של מיליונים דורשת אלימות מתמדת. מפתיע אתכם?

השאלה אינה האם היו כאלה שצחקו כאשר הקשיבו לשיחות סקס, השאלה היא האם כל אדם בשטחים, גם אם אינו אשם בכלום, חשוף למעקב, לסחיטה. מה הן זכויותיו? מי ישמור עליהן? מה מונע מאתנו להפוך למדינת שב"כ (לא, לא, כלפי האזרחים חלילה, רק כלפי הנשלטים)?

זה לא שאין לנו חוש ביקורת. כשאנחנו קוראים, וכך פורסם ממש לפני כמה ימים, על שני מיליון אנשים שעוקבים אחר גולשים בסין אנחנו מבינים מצויין במה מדובר. אנחנו יודעים בדיוק מה פירוש מניעת חתרנות. רק כאן פתאום כולנו הופכים לתמימים כתינוקות. הכל מניעת טרור, שום דבר אחר. וכי מצב הפלסטינים בשטחים טוב יותר ממצב אזרחי סין? לאן נעלמה הביקורת? עזבו ביקורת, לאן הלכה התבונה?

כן, הכיבוש משחית. לא רק את החיילים, את החברה כולה שמצטופפת להגן על נורמה מאפיונרית של התעמרות בחסרי ישע. את הרעיון של דגל שחור אנחנו מחבבים בעיקרון. אבירי זכויות אדם שיוצאים מן השורה אנחנו אוהבים במקומות אחרים. בסין, אפילו בארה"ב (מי לא הריע לחושפי כלא אבו-גרייב בעיראק?). רק לא כאן. כאן נמשיך לצעוק "הצבא המוסרי בעולם" לקול מקהלות המתופפים. רק לא לשמוע.

פרופסור ישי רוזן-צבי הוא ראש המגמה למחשבת ישראל, החוג לתרבות עברית באוניברסיטת תל-אביב