newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה שהשארנו במצרים: מחשבות מזרחיות ליום העצמאות

אפילו כשהגיעו לגבולות הארץ, אחרי ארבעים שנה במדבר, ביקשו בני ישראל רק לחזור למצרים. בשירו של ארז ביטון לא מצליחים המהגר מאלג'יריה ובנו לבנות בית בישראל. יום העצמאות הוא גם סיפור של הקרע בזהות שלנו שיצרה ההגירה לכאן

מאת:

כותב אורח: מתי שמואלוף

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע: כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. (שמות טז, ג)

וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ. וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לִנְפֹּל בַּחֶרֶב–נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ, יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה. (במדבר, יב', ב)

רגע לפני שאנחנו מדברים על ההווה המזרחי בישראל, בוא נבחן את הטראומה כפי שהיא מתבטאת ברצון של בני ישראל לחזור למצרים, ולדחות את נרטיב הגאולה של הארץ המובטחת. החזרה שלנו לפרק התיאולוגי חשובה להבנה פסיכולוגית את התפיסה המודרנית של שאלת הזהות, ואי היכולת להגיע לאוטונומיה נפשית בתוך הציונות ובחגיה בכלל וביום העצמאות בפרט.

בתחילת המסע של בני ישראל שעזבו את מצרים, ובסוף המסע אחרי ארבעים שנה, מבקשים בני ישראל לחזור למצרים. שתי הבקשות הן בלתי אפשריות, היות ומצרים כבר בלתי אפשרית. הם נמצאים במקום-לא-מקום, במדבר, שהוא לא הארץ המובטחת וגם לא מצרים. אבל בשני המקרים הם לא מדברים עם אלוהים או עם משה ואהרון, ואם כן, הם רק רוצים את מותם וחייהם בארץ מצרים, שנראית להם עדיין ארץ בטוחה. כיצד ייתכן שמצרים תהיה עבורם ארץ בטוחה, אחרי שהם כבר עזבו אותה בכאלה רעש וצלצולים? איך יכול להיות שהם יבקשו לחזור למצרים, אחרי שהטביעו פרעה והצבא בים סוף? ואיך הם מעיזים לבקש לחזור למצרים, רגע אחרי שירת הים, וכל הניסים שהקדוש ברוך הוא עשה עבורם?

> עצמאות ונכבה כפי שהסברתי לילדי

סיני, אפריל 2015

מה יש להם לחפש במצרים? סיני, אפריל 2015 (אילוסטרציה: אורלי נוי)

מילא כשהם עדיין עבדים מצרים בהוויתם, ולכן ברגע הראשון שיש רעב, והם במדבר, הם פוחדים ורוצים לחזור. אבל אחרי ארבעים שנה, שבמהלכן קיבלו את עשרת הדיברות, את משה כנביא ואת אהרון כיד ימינו, קיבלו את הטכנולוגיה הכי גדולה שאפשר לקבל, הם רכשו את המונותיאיזם, שלא היה לאף דת מסביבם. ולמרות כל הניסים והנפלאות, הם עדיין רוצים לחזור למצרים. איך זה?

געגוע ליד שנגדעה

אני רוצה לטעון שמצרים בהקשר הזה אינה מצרים של אויב. מצרים היא זהותם. מצרים היא שפת האם שלהם. מצרים היא הזיכרון הראשון, מצרים זה מקום ההתייחסות, ההקשר שבתוכו הם חיים. כשהם אומרים שהם רוצים לחזור למצרים, דומה הדבר לאמירה שהם רוצים לחזור לאימם, לרחם. הם עבדים מצרים שבעקבות התעוררות זהות חדשה נזרקו למסע.

והם לא מקבלים את כללי המסע. זה אולי ההקשר שבתוכו ניתן להבין את עגל הזהב, דווקא בתוך הר סיני, רגע לפני ההתגלות, הם מצרים, וככאלו הם מדברים עם מצרים, גם אם בהווה מצרים היא ארץ האויב, היא זאת של האחר המושלם, היא זאת של זה שרצתה להעבידם בפרך, לחסלם.

כך פתאום, רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת, אחרי ארבעים שנה, וגם רגע אחרי הבריחה, הם מגלים את מצרים כמקום של אהבה, מקום שבו יעדיפו למות מאשר לחיות ברעב במדבר, או במלחמות בארץ המובטחת מול עמים גדולים, ומלכים עצומים, כמו עוג מלך הבשן, והפריזים, היבוסים, החיווים ושאר עמי האזור. הם רוצים את מצרים, למרות שמצרים בלתי אפשרית. הם מנהלים דיאלוג עם מצרים, ואפשר לקרוא מחדש את האי רצון של פרעה לוותר עליהם, גם כאי רצון של פרעה לוותר על הצד היהודי-ערבי של אזרחיו העברים-מצרים. לפתע הזהות הממוקפת של היהודים, כעברים-מצרים, והזהות המצרית של משה, כבן של פרעה הראשון, וכמנהיג מול פרעה השני – כל אלו לא נראים כל כך תלושים מהיסוד.

הזעקה של בני ישראל היא זעקה להכניס את המצריות לתוך עולמם. דווקא ברגעי המשבר של רעב ואיום של מלחמה הם חוזרים לדבר עם מצרים, במצרית, ומוותרים על ההולכה הרוחנית של נביאם, שבא ממעמד אחר, וכבר מדבר עם אלוהים פנים אל פנים. זאת דחייה מעמדית, כלפי אליטה שלא מבינה את הבעיות של היומיום שלהם.

הם רוצים להחליף את משה ואהרון, לעשות מהפכה. הם רוצים למות שבעים על שיר הבשר במצרים. בשני המקרים, הראשון והאחרון, הם דוחים את המנהיגות של הקדוש ברוך הוא, למרות כל הניסים והנפלאות, כל קריעת ים סוף, הר סיני, המים מן הסלע, המן שנופל מהשמיים, עמוד הענן שעומד לפני המחנה, המשכן, ארון הקודש ושאר רגעים על טבעיים.

החזרה שלהם היא כמעט ילדותית, מתיילדת, אך יכולה להיחשב דווקא כרצון לאחד חלקים בזהות שלא כל כך ניתנים לעיכול במחשבה היהודית המודרנית. הרצון שלהם להיות מצרים הוא רצון להיות עם ההורה המת, עם היד שנגדעה. אך בתוך המחשבה של ימינו אין דרך לאחות את הטראומה, ולהשלים איתה, בעיקר לא ביום העצמאות, דווקא בגלל ההיעדר שלה במרחב הציבורי, בתוך כל ההדרה מהתרבות באופן הרחב בישראל.

> איך ביקור במרוקו יכול ללמד על האפשרות לחיים משותפים בישראל?

חצי בית הרוס, ושיכונים. לוד (אורן זיו / אקטיבסטילס)

חצי בית הרוס, ושיכונים. לוד (אורן זיו / אקטיבסטילס)

פיגומים / ארז ביטון

עַל סַף חֲצִי בַּיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
עָמַד אָבִי
מַצְבִּיעַ לַצְּדָדִים וְאוֹמֵר:
בַּהֲרִיסוֹת הָאֵלֶּה נִבְנֶה פַּעַם מִטְבָּח
לְבַשֵּׁל בּוֹ זְנַב לִוְיָתָן
וְשׁוֹר הַבָּר,
וּבַהֲרִיסוֹת הָאֵלֶּה
נָקִים פִּנַּת תְּפִלָּה
לִמְצֹא מָקוֹם
לְמִקְדָּשׁ מְעָט.
אָבִי נִשְׁאַר בַּסַּף,
וַאֲנִי – כָּל יָמַי
מַצִּיב פִּגּוּמִים
אֶל לֵב הַשָּׁמָיִם.

ארז ביטון לא מכחיש בשירתו את החושך, הלילה והאפילה – הטראומה – הנמצאת בהגירה. אין בו רגע של גאולה, הוא לא מגיע ליום העצמאות עם דגל ביד. ההפך. האבא מחזיק בתקווה, כשהוא עובר מאלג'יר לישראל. אבל האב לא נכנס לארץ המובטחת ואין בו קמצוץ מהתפיסה הגאולתית של הציונות את עצמה, כפי שנחגגת ביום העצמאות. האב של ביטון נשאר בסף. האמונה במשיח עוד תתעורר, האבא מבטיח, עם זנב הלוויתן ושור הבר. הוא עוד יבנה.

דווקא הוא, עם האמונה, מאמין שעוד ייכנס לארץ המובטחת, אבל לא מצליח. אין מטבח, אין מקדש. הבן רק עסוק בהקמת פיגומים לשמים. מה זה להקים פיגומים לשמים? האם זה לבקש מאלוהים לממש את הבטחתו? אתה בונה פיגומים, והוא יבנה את השאר. האם זו התרסה? כמו מגדל בבל? זה המצב המזרחי הפנימי, שקשה להבין אותו גם אם ננופף בדגל, זה לא אומר שהטראומה הנפשית נפתרה.

האבא מגיע לחצי בית, להריסות. אנו יודעים שארז ביטון גדל בלוד, האם הוא מתכוון להריסות העיר הפלסטינית של לוד, האם הוא מתכוון מטפורית, להרס לתוכו נזרקים היהודים-הערבים במשטר האשכנזי-ציוני?

כשנחבר את שירו של ביטון לחלק התיאולוגי הראשון שאיתו התחלתי נוכל לראות את התפיסה של החלק הבלתי אפשרי בזהות, שאתה רוצה לאחד. לכן אנו רואים את הדיאלוג בין האבא לבין הבן: האבא משאיר תקווה, אבל נשאר בחוץ. מה זה להישאר בחוץ? האם אפשר להשוות כאן לבני ישראל שנשארו מחוץ למצרים? נשארו גם במצרים, למרות שהגיעו לסף ארץ-ישראל, מבלי יכולת להיכנס לארץ המובטחת? הארץ המובטחת היא חגיגת יום העצמאות. כאילו שהמצב הריבוני של מדינת ישראל יכול לפתור את הבעיה הפסיכולוגית של המזרחים בישראל.

האם משה מת במדבר משום שהוא חטא, או משום שהוא היה לגמרי מצרי, שלא יכול היה להיכנס לארץ המובטחת? הסף הזה בדיוק הוא הנקודה של ההגירה, נקודה שבין פה לשם, בין שם לפה, נקודה שבה אי אפשר להיכנס לתרבות שלא מכילה את החלקים השונים בזהות שלך. היא משאירה את המקומות האלו בחוץ, ולכן גם אתה נשאר בחוץ. האבא אצל ביטון מלא תקווה שיוכל להיכנס, עם מטבח ומקדש, בחצי בית, בהריסות, אבל הבן מגלה את האמת, שההבטחה של האבא נותרה כמו פיגומים לשמים, נותרה בחוץ.

האם "פיגומים" של ארז ביטון הוא הרצון לבנות תרבות יהודית-ערבית בתוך מדינה ששמה לה למטרה למחוק את החלקים הערביים בזהות של תושביה? האם בקבלת פרס ישראל אנו חושבים שהתהליך של קבלת ארז ביטון והשירה היהודית-ערבית הושלם? גם אם כן, הטראומה עדיין עומדת, בבן שמביט באב, ובנכד שמביט באביו, שמביט עדיין בסבא, שנשאר עדיין בחוץ. הזיכרון של הדרה עובר כמבט קולקטיבי, בכי על חלקים שנדחו והשאירו קהילות שלמות בחוץ.

מתי שמואלוף הוא משורר, עורך וסופר

> השינוי של אלון מזרחי: כך הפך הימני שתיעב שמאלנים למתנגד לכיבוש

דגל ישראל, פרחים (חגי מטר)

הטראומה עדיין כאן. דגל ישראל, פרחים (אילוסטרציה: חגי מטר)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf