newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

במקום לדבר על הצלחה או כישלון של המאבק המזרחי, צריך לדבר על יעדיו

ההספדים של רון כחלילי את המאבק המזרחי מעלים על פני השטח דווקא את השאלה שרבים בתוך המחנה היו מעדיפים לא לעסוק בה: האם מטרת העל של המאבק היא להגדיל את חלקנו במנעמי הווילה בג'ונגל שנבנתה לנו כאן, או לפרק את יסודות הווילה?

מאת:

אני מוכרחה להודות שאני לא לגמרי משוכנעת שרון כחלילי, יוצר הסדרה "אכלו לי שתו לי, הדור הבא" (ולפניה של הסדרה "ערסים ופרחות – האליטות החדשות) באמת מאמין בעצמו בהספדים הרבים שהוא מנסח לאחרונה למאבק המזרחי. בהחלט ייתכן שמדובר בגימיק – לגיטימי לגמרי – לקידום יחסי הציבור לסדרה החדשה שלו, בה הוא שב לבחון את המאבק המזרחי משלוש פרספקטיבות שונות – המזרחית, האשכנזית, והפלסטינית. אבל כך או כך, הדיון שהוא חולל, כמו מאמר התגובה היפה של תום מהגר באתר 'העוקץ', הוא דיון מעניין וחשוב שראוי להמשיך ולפתח.

כחלילי מתעקש לקבוע שוב ושוב כי המאבק המזרחי נכשל. הקביעה הזו משונה בעיני קודם כל משום האופי הטאוטולוגי שלה: הלא כל מאבק, בהגדרה, נלחם על דברים שטרם הצליח לממש, אחרת לא היה על מה להיאבק. לפיכך לא ברור על פי מה קובע כחלילי את תאריך התפוגה שלאחריו אפשר להכריז על כישלונו של מאבק שעדיין מתנהל במלוא השאת. האם המאבק הפמיניסטי נכשל מפני שנשים עדיין מרוויחות פחות מגברים וזוכות לפחות הזדמנויות ומשום שבאופן כללי עדיין לא מיגרנו את שלטון הפטריארכיה?

אבל קביעתו של כחלילי מציבה בפנינו, השותפים למאבק המזרחי, אתגר מעניין, מפני שהיא מאלצת אותנו להתמודד עם שאלת המסגרת ממנה אנחנו נוטים לא פעם להתחמק, או לכל הפחות לא משקיעים מספיק מחשבה בניסוחה ובתשובה עליה: כדי לקבוע אם מאבק הצליח או נכשל, צריך קודם כל לשאול – מהי, בעצם, מטרת המאבק.

> וגם עכשיו יש מי שרק מחפשים לשפוך שמן על הלהבות

כמובן שהתשובה לשאלה הזו היא מורכבת מאוד, ודאי שאיננה אחידה, ובכל מקרה מורכבת מכמה רבדים. מתוך כך ברור גם ששאלת ההצלחה או הכישלון של המאבק איננה אחידה והיא משתנה מרובד לרובד.

אם המדד להצלחת המאבק המזרחי הוא מצבם של המזרחים בישראל על פי פרמטרים אמפיריים, אז כחלילי בהחלט צודק: בגדול המצב לא משתנה לטובה ובפרמטרים מסויימים הוא אף מידרדר. אלא שגם רון מכיר בכך שזה איננו המדד היחיד להצלחה, ומעלה בעצמו את מדד פיתוח התודעה המזרחית. בנקודה הזו אני קרובה יותר לניתוח של תום מהגר מאשר של כחלילי: העבודה כמובן עוד רבה והפיד של איש מאיתנו איננו חזות הכל, אבל ברור גם שאי אפשר להתעלם מהמהפכה, לא פחות, שחוללו יוזמות כמו ערספואטיקה, עמותת עמר"ם, הופעתה של אור סיונוב באח הגדול, ועוד. גם אם התודעה הזו עדיין לא חלחלה אל השכבות המזרחיות הרחבות, היא בפירוש עשתה לעצמה מקום של כבוד בשיח הציבורי בישראל.

ובעצם, מדובר פה ביותר מאשר רק פיתוח תודעה: זאת היא הצלחה ראויה במאבק נגד הבורות שעליה מושתת השיח הציבורי הזה במידה רבה. אם פעם אפשר היה לפטור את הטענות על חטיפת ילדי תימן כהזיות קונספירטיביות, הרי שכיום מעטים הם האנשים הנאורים בעיני עצמם שיעזו להתבטא כך פומבית. השינוי הזה הוא תוצאה ישירה ומבורכת של פעילות סיזיפית שהיא בהגדרה חלק מהמאבק המזרחי. גם המחיקה המזרחית מהמרחבים הציבוריים הולכת ונעשית פחות מובנת, ונדרשת לתת דין וחשבון: ראו למשל את המאבק המרשים שמוביל המשורר שלומי חתוכה נגד הדרת מזרחים מפרסומות בטלוויזיה. ההצלחה שלו, גם אם עדיין מוגבלת, איננה דבר של מה בכך.

מבחן מירי רגב

אפשר להניח שכל המטרות האלה – מאבק בגזענות, בהדרה, בבורות – הן מטרות משותפות לכל מי שרואה עצמו חלק ממטריית-העל הזו שנקראת "המאבק המזרחי". אלא שבמובן עמוק יותר, הן יעדים טקטיים בדרך, ועדיין לא פוטרות אותנו מהצורך להגדיר לעצמינו מהי מטרת העל של המאבק הזה, כפי שכל אחד ואחת מאיתנו רואה אותה. זאת היא, בעיני, שאלת השאלות שרבים מהשותפים למאבק הזה מעדיפים שלא להתעסק בה, בין אם משום הנטייה לעשות דה-פוליטיזציה לשיח המזרחי או משום החשש לפיצול כוחות בתוך המחנה: האם מטרת העל של המאבק המזרחי היא להגדיל את חלקנו בעוגה הקיימת, או האם אנחנו רוצים להציע לחברה הישראלית סדר יום שונה באופן רדיקלי, שרכיביו שונים באפן מהותי מרכיביה של העוגה הקיימת.

> ליהודים אסור לשחק באש עלילות הדם

כנייר הלקמוס כאן אני מציעה את דמותה של השרה מירי רגב: מי שרואה בה עדות להצלחתו של המאבק המזרחי, ככל הנראה נמנה על המחנה הראשון. מי שרואה בה, כמוני, כהתגלמות הטרגדיה המזרחית בישראל, נמנה על המחנה השני.

חשוב להבהיר: העובדה שרגב מסמלת בעיני את הטרגדיה המזרחית אין משמעותה שלא צריך להיאבק במופעים של גזענות מזרחופובית שמאפיינים חלק מהביקורת עליה, והיא אפילו לא שוללת בהכרח שותפות טקטית בחלק מהמהלכים שהיא יוזמת ומקדמת. אבל היא כן מחייבת מודעת לכך שלשותפות כזו, בדיוק כמו השותפות ביוזמות כמו דו"ח ועדת ביטון שמקודמת על ידי מי שעומד בראש המפלגה האנטי-מזרחית האגרסיבית ביותר בישראל, יש מחיר כבד: המחיר הוא חיזוק קירות אותה וילה מדומיינת בג'ונגל, כפי שהציונות ראתה את עצמה כאן מראשית דרכה.

הדרישה להגדיל את חלקנו בעוגה היא הדרישה להשתדרג באותה הווילה מהמרתף למטבח; התפיסה הרדיקלית מבינה שהמזרחים לעולם לא יוכלו לשאוף ליותר מכך בפרוייקט שנבנה מתוך היגיון של קולוניאליזם לבן, ומאליו רואה בכל הקירות שלו מבנה מיועד להריסה. האם זה אומר שצריך לוותר על ההזדמנויות לשדרג את מעמדנו בתוך המבנה הקיים? לא בהכרח, זאת בעיקר שאלה של מחיר. אבל לשם כך מוכרחים להתקיים שני תנאי יסוד: ראשית, המודעות לגובה המחיר, ושנית, ניצול השדרוג הזה לטובת המטרה הגדולה, שהיא כאמור הריסת המבנה הקיים ובניית מודל אחר תחתיו, כזה שמראש לא עוין את המרחב שבתוכו הוא מתקיים ומאליו שגם לא את תושביו, מזרחים וערבים כאחד.

עבור מי שנמנה על המחנה המזרחי הרדיקלי, מפתה לאמץ את קביעתו של כחלילי כי המאבק נכשל. אכן, דומה שהציבור המזרחי בגדול מעדיף את אופציית השדרוג ושיפוץ הפנים בתוך המבנה הקיים מאשר את הריסתו ובנייתו מחדש. אבל זאת תהיה טעות. נכון, זה מאבק מתסכל, מייאש לעתים קרובות, אבל הוא כורח מוסרי: בדיוק כמו המאבק נגד הכיבוש. העובדה שלא נחלנו הצלחה מסחררת עד כה לא פה ולא שם אולי אומרת שצריך לחשוב מחדש על טקטיקות ואופני פעולה, אבל היא בשום פנים לא אומרת שמותר לנו להספיד את המאבק. כבני אדם פוליטיים, אין לנו את הפריבילגיה להתמסר לפסיביות הפסימית שקביעה מסוג זה מכתיבה.

> כך נראית מהפכה: הנשים שמנהיגות המאבקים שמטלטלים את סדר היום החרדי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf