הרוסים על הגדרות: מלחמות יום כיפור והמטוסים בסוריה

בשכונה משעממת למדי בשולי קהיר נמצא אחד מאתרי התיירות המרתקים ביותר במצרים, שנראה שמושך אליו כמעט ורק מצרים. מוזיאון "מלחמת השישי באוקטובר", או יום כיפור כפי שאנחנו קוראים לה כאן, מספר לבאים בשעריו את סיפור המלחמה ההיא כפי שהיא מוכרת ונזכרת בנרטיב הלאומי המצרי.

אחרי שעוברים במבואת ההיסטוריה, שממקמת את המלחמה בהקשר של מלחמות המצרים והמוסלמים בעבר, ואחרי שקוראים וצופים במיצגים במוזיאון עצמו, נפלטים המבקרים לחצר המוזיאון, שם – בדומה למוזיאונים צבאיים המוכרים לנו בארץ – נהנים הילדים לשחק ליד טנקים ומטוסי קרב מהמלחמה ההיא.

למרות שאת עיקר המסר של המוזיאון על המלחמה אמורים המבקרים להבין בתערוכה עצמה, אני הרגשתי שדווקא מגרש המשחקים הצבאי הזה מספר עליה הרבה יותר. בשורה אחת ניצבים, בקנה זקור, הטנקים ויתר כלי המלחמה המצרים ולצדם לוחיות קטנות שמספרות את פרטיהם: תוצרת ברה"מ, תוצרת צ'כוסלובקיה, תוצרת פולין וכן הלאה. מולם, בקנה מושפל, הישראלים: תוצרת ארה"ב, תוצרת בריטניה, תוצרת צרפת.

הלוחיות האלה לא מתיימרות לספר סיפור מעבר למפרט הטכני, אבל בשתיקתן הן אומרות המון. קשה מאוד להסתכל עליהן – אולי במיוחד כמבקר ישראלי, אולי במיוחד כמבקר ישראלי שמלווה על ידי חבר מצרי – מבלי להרגיש כמו פיון.

> למרבה הצער, צה"ל לא מתנצל

אני כמובן לא מחדש כאן דבר והדברים ידועים, ועדיין, משהו במראה הזה סודק באופן כל כך חזק את הסיפורים ששני הצדדים מספרים לעצמם. אנחנו על הסכנה הקיומית, על התקיפה הנבזית ביום הקדוש לנו בשנה, על כשלון המודיעין ועל הקמים עלינו לכלותנו ועל הניצחון הפלאי. הם עם הסיפור שלהם, שעוד רגע אחזור אליו.

אף צד לא כולל בסיפור שהוא מספר לילדיו על המלחמה את העובדה שהיו כאן מטוסים אמריקאים מול מטוסים רוסים באמצע המלחמה הקרה. זה לא כל כך נוח לסיפור הלאומי, לזכור שהיינו – בעצם – רק זירה אחת בין רבות שבהן שלחו שתי מעצמות העל עמים אחרים להרוג ולהיהרג בשמן. שאותן מעצמות ליבו ותחזקו סכסוכים אזוריים בשם אינטרסים אסטרטגיים נעלים כלשהם. שפכו את דמנו בשם המלחמה הטוטאלית של כל אחת מהן באויב הגדול מכולם.

לחשוב מחדש על התערבות

נזכרתי בביקור הזה בקהיר עם נחיתתם של מטוסי הקרב הרוסים בסוריה בשבוע שעבר, שהגיעו לכאורה כדי להלחם בדאעש, לכאורה לתמוך באסד, ובאמת – שוב – כחלק מתוכנית-על רוסית להרחיב בכוח, ועל חשבונם של אחרים (סורים או אוקראינים), את גבולות האימפריה. כמו האמריקאים באפגניסטן.

במאמר מקיף שפרסם לאחרונה סלבוי ז'יז'ק (ושתורגם לעברית ב"העוקץ") הוא קורא לפתור את בעיית הפליטים באירופה בין היתר דרך מחשבה גלובלית חדשה על מוסד ההתערבות. גל הפליטים, הנוכחי, הוא מזכיר, נובע מהטעויות של אירופה וארה"ב הן בהתערבות ישירה (עיראק ולוב) והן באי-התערבות או התערבות עקיפה (סוריה – ששטחה וחיי אזרחיה הפכו לשדה הקרב האולטימטיבי בין סעודיה ואיראן, כשגם ארה"ב, רוסיה וכנראה שאפילו ישראל לא טומנות ידן בצלחת). מעבר לשאלת ההתערבות, מציין ז'יז'ק, הדרך לפתרון המשברים הגלובליים חייבת לעבור ב"שינוי כלכלי רדיקלי" בקפיטליזם העולמי, שהוא זה שבסופו של דבר מניע את גלגלי האסונות מחוללי הפליטים.

יום כיפור – הן כיום של כפרה וסליחות והתחלות חדשות והן כיום שנה למלחמה הנוראה ההיא – הוא הזדמנות טובה לחשוב על זה.

> הזיכרון ההיסטורי האיראני לא מאפשר את הסכם הכניעה שנתניהו רוצה

נ.ב.

הבטחתי קודם עוד כמה מלים על מוזיאון השישי באוקטובר עצמו, אז הנה: במבואה, כאמור, מופיעים מספר תבליטים שממקמים את המלחמה בהקשר היסטורי. ההקשר הזה, מבחינת המצרים, הוא שורת הנצחונות המפוארים שלהם מימי הפרעונים, דרך גירוש הנוצרים של מסעות הצלב ועד הניצחון הגדול על ישראל ב-1973.

כן, ניצחון. זה הסיפור של המוזיאון הזה, וזה הסיפור ששמעתי – בפליאה עצומה – מכמה מצרים שדיברתי איתם אחרי הביקור במוזיאון. אחרי שמוצגת התבוסה של 67', מתארים המיצגים את שורת הנצחונות של המצרים מרגע חציית התעלה ועד שהדפו את הצבא הישראלי פנימה לתוך סיני. עיקר תשומת הלב ניתן להישגים הקרביים של המכה הראשונה, לאומץ ולגבורה וכן הלאה. ואז: סוף. ניצחנו. כך שחררנו את סיני, וכך יכולנו לנהל מו"מ עם ישראל ולחתום על הסכם שלום מתוך עמדת עליונות ולא לאחר תבוסה. זה הסוף, עכשיו צאו לשחק עם הטנקים.

וואו, חשבתי. איזה עיוות. כחובב היסטוריה – התקוממתי, וכישראלי – די נפגעתי. הרי ברור וידוע שאנחנו ניצחנו למרות הכל, אז למה הם מעוותים את הסיפור ההיסטורי? נו, למה? כי כך עושות מדינות לאום כשהן מעבירות מדור לדור את סיפור המלחמות שהיו. כך אצלנו אסור לדבר על הנכבה, וכך אצלנו משכיחים את עצם קיומה של מלחמת סיני ב-56' ומטשטשים את הסיבות האמיתיות שלה – השאיפה של בן גוריון להקים את מלכות ישראל השלישית עם כיבוש סיני, שהתחבר עם האינטרס הקולוניאליסטי הבריטי-צרפתי בכיבוש מחודש של תעלת סואץ.

כן, זה מה שכולם עושים. רק שפתאום זה פוגע הרבה יותר כשהשקרים הם לרעתך.

> לאבד ילד במלחמה עם מצרים ולהמשיך לאהוב את המצרים