newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך הרשימה המשותפת רוצה להפיל את ביבי בלי מרצ?

מרצ הייתה ותהיה שותפה של הרשימה המשותפת בכנסת. אני מבינה את האידיאולוגיה, אבל למה לסרב להסכם עודפים ולהפוך אותה לאויב? המסר לבוחרים הוא שהרשימה עוד לא מוכנה לצלול למי הפוליטיקה הישראלית

מאת:

התעוררתי לבוקר מכריע וגורלי בתהליך גיבוש העמדות הפוליטיות שלי ושדרוגן. מאיפה צץ עניין העודפים הזה פתאום? עד שהגיע אחר הצהריים הפור כבר נפל – הרשימה המשותפת לא תחתום על הסכם עודפים עם מרצ.

בתחילה קראתי את רמי יונס, שמתנגד להסכם בגלל הטיעון שאין לחתום הסכם עם מפלגה ציונית, שלא התנגדה כנדרש למלחמה בעזה. רמי לא יוכל לשאת את נטל האשמה והכעס אם הקול שלו ילך למרצ. אני לא יכולה שלא להסכים עם רמי, שזז לאחרונה מעמדת מחרים לעמדת שוקל להצביע, מה שנחשב כשלעצמו להישג לרשימה המשותפת.

אז עברתי לרון גרליץ, התומך בהסכם, וכרגיל היהודי השמאלני המתוחכם הצליח לבלבל לי את השכל שעוד לא התעורר במספרים והיסטוריה: שני מנדטים פה ושניים שם, גוש שמאל וגוש ימין, ושוב ממשלת רבין המהוללת והנוסטלגיה לימים בהם האף הערבי רחרח ניחוח של השפעה על הכנסת ועל הממשלה. לרגע חשבתי ששר ערבי בממשלה הבאה נמצא ממש מעבר לפינה!

מרצ ציונית? הכנסת ציונית

ההכרעה שהיה צריך לקבל היום הייתה הכרעה בין העקרונות לבין הטקטיקה; בין מהלך אסטרטגי חכם, שעשוי היה להביא עוד מנדט או שניים לרשימה המשותפת, לבין עקרון ההתנגדות העקרונית והמוחלטת לשתף פעולה עם מפלגה ציונית, שעלולה לקבל קולות של מצביעי בל״ד או התנועה האסלאמית.

היממה האחרונה הייתה מבחן משמעותי לרשימה המשותפת, ואני מודאגת ממש מההשלכות של מה שקרה במבחן הזה. כנקודת מוצא בואו נזכור שכל הכנסת הזו והממסד שהיא חלק ממנו הם ציונים. הכנסת מגלמת את היהלום שבכתר של המפעל הציוני, ולא המפעל הדמוקרטי שישראל מוכרת לעולם. אז בואו לא נתבלבל: הערבים והיהודים הדמוקרטיים מזמן יושבים שם ומתנגדים ועובדים קשה מאוד כדי לחשוף את פניה האמיתיות של המדינה, שבעשור האחרון עשתה מתיחות והרבה ניתוחים פלסטיים כדי להיראות יותר ימנית וגזענית, וכן – גם יותר ציונית.

בכלל, אם יש הישג למפלגת העבודה (לשעבר) בבחירות האלה, הרי שהוא החזרת היהודים למצעד הגאווה הציוני. "מי יותר ציוני" הפכה לשאלת הבחירות המרכזית למשך כמה שבועות, לפני מבול הדוחות ששטף אותנו אודות הזוג נתניהו. כל הפוליטיקאים, שחלקם לא למדו בכלל את ההיסטוריה של הציונות, התייצבו למרוץ כמו ילדים טובים. מה שהשאיר את היציע ריק עם 12 חברי כנסת.

אז הטיעון של לא לשתף פעולה עם הציונים הוא קצת מוזר. אני יכולה בקלות לספור בכמה דיונים הייתי מעורבת בכנסת, שנוצרו ביוזמה משותפת של מסעוד גנאים (רע"ם) עם מיכל רוזין (מרצ) ובאסל גטאס (בל"ד). שלושתם הצביעו יחד וצעקו באותו קול כמעט. כך שההתנגדות הזו של רע"ם ובל״ד לשתף פעולה עם מרצ לא ממש ממנומקת, והייתי מכניסה אותה לקטגוריה של צבירת נקודות זכות ערב הבחירות – וזה בסדר גמור מבחינתי.

> השותפות עם האזרחים הפלסטינים היא הסיכוי היחיד של מחנה השמאל

הרשימה המשותפת: טיבי, גנאים, זחאלקה ועודה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בל"ד ורע"ם לא ממש נטמעו. הרשימה המשותפת: טיבי, גנאים, זחאלקה ועודה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

 איך נשקם את השמאל?

אבל מה שמדאיג באמת הוא זה: אם הרשימה המשותפת מתנהגת כך עכשיו, מה יהיה לאחר מכן? מה יקרה אחרי הבחירות? העמדה הזו של רע"ם ובל״ד מראה לי שהן עוד לא מהולות מספיק בתוך הרשימה המשותפת. אני כבר יכולה לדמיין את נאום הפירוק של הרשימה, שיכלול ככל הנראה את המשפט ״לא יכולנו להסכים לשיתוף פעולה עם מפלגה ציוניות נגד בני עמינו״.

ההתנהלות הזו שולחת רמזים לציבור הבוחרים, שהרשימה המשותפת עוד לא ממש מוכנה לצלול בביצה המלוכלכת של הפוליטיקה הישראלית. איך מישהו שרוצה לשחק את המשחק הפוליטי עד הסוף, ורוצה להשפיע באמת על המפה הפוליטית, מתקפל בצומת הראשון בתהליך? הרי לא מדובר פה בהמלצה על הרצוג בפני הנשיא, חס וחלילה, וודאי שלא מדברים פה על הקואליציה הבאה. מדובר רק בהסכם עודפי קולות! עם כל הכבוד לחשיבות הנושא, זה לא תחום גורלי ומכריע במאבק של הרשימה המשותפת, שמנסה לייצב את עצמה כאחת הרשימות הגדולות בכנסת. הפוליטיקה, כידוע, היא ״אומנות האפשר״, והיום אנחנו רואים שחלק מהחברי הרשימה המשותפת העדיפו את אזור הנוחות המיושן והמוכר, לא לצאת ממנו למקומות חדשים, ואולי זה המקום הנכון כרגע.

התובנה השנייה שלי היא שהרשימה המשותפת נלחמת בעצם במפלגת השמאל היחידה שנשארה בזירה הפוליטית. למרות שהקמפיין המקרטע שלה ממוקד בהתקפה כלפי חוץ על הימין הקיצוני, שזירז את לידתה מלכתחילה, בו זמנית בתוך המחנה מנסים להפיל את מרצ. קל מאוד לירות על לעבר ישראל ביתנו והבית היהודי. כולם עושים את זה בשמאל, ולנו הערבים קל שם. את "המחנה הציוני" בטח שהורדנו מהשולחן כשותפים. לכן ההחלטה שלא לחתום על הסכם עודפים עם מרצ משמעה אמירה שהאויב הפוליטי שלנו הוא ה"כאילו-שמאל", בהתגלמותה של מרצ – היחידה שנשארה במשחק אחרי שזיהינו את כל השאר כימין.

פיצול האישיות הזה שיש לנו, הפלסטינים אזרחי ישראל, התחיל להתיש אותי קצת. אם זה המצב ,ואנחנו נלחמים בשמאל המסוכן, בואו נעשה את זה עד הסוף: בואו פשוט נחליף את הפוסטר היחיד כמעט של הקמפיין בסיסמה "הרשימה המשותפת – התשובה שלי למרצ". יאללה.

אבל ברצינות, השאלה שלי היא זו: אם אנחנו הופכים את מרצ לשק החבטות שלנו, איך נשקם את השמאל בישראל? אה, שכחתי, זאת לא המטרה שלנו. טוב, אז איך נמשיך לצעוק שצריך להפיל את ביבי? זה לא הולך ביחד, משהו לא מסתדר. ממתי עברנו למסר שאומר שמחליפים את ביבי – אבל עושים את זה לבד?

אני חושבת שהכלב המאולף שלנו משתין על העץ הלא נכון, פשוט. כרגיל הערבים והיהודים הדמוקרטיים, בני בריתם, מהמרים על כל הקופה, ועם קמפיין חלש ובלתי מורגש של הרשימה המשותפת הם עלולים למצוא את עצמם שוב עם 10-12 מנדטים ובלי מרצ. קצת לא נעים אבל לא נורא. כמו שאומרים בערבית, זה המצב הנכון לשירה של אום כלתום "אל-אטלל" ("החורבות") – שיר שבו אנחנו הורסים משהו במו ידינו, ואז בוכים על החורבות.

> יוסי יונה: המפלגה טעתה במקום שנתנה לטרכטנברג

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf