למה מערכת החינוך רוצה תלמידים שיושבים בשקט ומה רע בזה?
חופשה היא זמן טוב עבור הילדים ללמידה באמצעות תנועה, התנסות ופעולה. בבתי הספר, ולא במקרה, הציפייה היא שהתלמידים ישבו במקומותיהם בדממה. זה לא תמיד היה ככה
לפני שבועיים כתבתי כאן על עמדותיו המדיניות של המחנך יצחק אפשטיין. הפעם אציג את תפיסתו החינוכית המיוחדת. זה קשור לחופשת הפסח, משום שהחופשה היא הזדמנות טובה עבור הילדים ללמוד בדרך הטבעית – באמצעות מידע תנועתי וחושי. אפשטיין הטיב להבין ולהסביר את "השיטה הטבעית", אולם לצערנו מערכת החינוך לא הלכה בדרכו, וברוב שעות הלימודים, ילדינו מצווים לשבת בשקט.
"עירומו של החינוך המילולי"
נתחיל בסיפור שקרה באמת: בשנת 1909, לאחר שסיים את לימודיו בשוויץ, ביקר אפשטיין בעיר טרנוב בדרום פולין. בעת ההיא הוא היה איש חינוך מוכר ומדופלם, וצבי שרפשטיין, המורה בבית הספר העברי המקומי, שנקרא "שפה ברורה", הכין עבור האורח שיעור לדוגמה. זה היה שיעור מסיפורי התנ"ך בשפה העברית, סיפור חלום סולם יעקב, והבטחת ה' שייתן לו את הארץ ויפיץ את זרעו (בראשית כח). שרפשטיין כתב בזיכרונותיו עד כמה היה מרוצה מרמת העברית של תלמידיו: "אני שואל מהו קדם ומהו ים? והתלמידים עונים. שומע אני ולבי רחב". אולם למרבה הצער, האורח לא התלהב: "אפשטיין לא התפעל. הוא פנה לתלמידים וביקש מהם דבר קטן: להצביע בתוך החדר איזהו צד מזרח ואיזהו מערב?"
> מחנך ב-1905: "שאלת יחסנו אל הערביים נעלמה כליל מן הציוניים"
יצחק אפשטיין, חינוך בשיטה הטבעית
שרפשטיין, כמו תלמידיו, נותרו המומים: "מה גדולה היתה המבוכה! הילדים, עליזי התשובות המילוליות, ישבו תוהים". הם ידעו לדקלם שקדם פירושו צד מזרח, אבל לא היה להם מושג מהו צד מזרח בעולם האמיתי. וכך סיכם שרפשטיין את הביקור: "עירומו של החינוך והלימוד המילולי הבהיק לפני והבהילני".
העדות הזאת ממצה היטב את תפיסת החינוך של אפשטיין. אמנם זה היה לפני מאה שנים ויותר, אבל לכל הממציאים "פדגוגיה חדשנית" בני דורנו, צריך לומר שגם אפשטיין לא המציא את הדבר, הוא רק היטיב להבינו וליישמו.
"אממש את הלימוד"
נחזור אחורה: בשנת 1886 הגיע אפשטיין לארץ ישראל, הוא היה אז בן 23 ובעל השכלה תיכונית. הוא נמנה על קבוצת צעירים שהשתלמו כאן בחקלאות, במימון הברון רוטשילד, ונועדו לשמש כמדריכים לאיכרים במושבות. כעבור חמש שנים, בשעה שהתגורר בראש פינה, פנה אליו הרופא של קהילת היהודים בצפת, והציע לו לפתוח בית ספר עברי לבנות. בנים למדו אז בחדר המסורתי, ולא היה סיכוי שהוריהם יסכימו לשלחם לבית ספר עברי "מודרני". אבל על בנות אפשר היה לעשות ניסויים פדגוגיים. אפשטיין העיד שלא היה לו שום מושג בחינוך או בהוראה, וחיפש עזרה בספרים.
פלא גדול בעיני כיצד מצא ספרי פדגוגיה חדשנית בצפת של אותה העת. אבל הוא מצא: "באביב תרנ"א נפתח בית הספר על שתי מחלקותיו, ואני מנהלו הרוחני. מימי לא קראתי כלום על חינוך והוראה. […] רעיון אחד לא חדל מהלהיבני: אממש את הלימוד. התגלגל לידי ספר צרפתי, ולעיני ועוד יותר לליבי האירה האמרה – הוראה בעיניים".
ספרי חינוך שכאלה יצאו אז לאור ברחבי העולם. בין הצרפתיים שבהם, היה למשל הספר "שיעורי עצמים, קורס שיטתי", שיצא לאור בשנת 1881 בפריז. הספרים כללו איורים של עצמים מהעולם האמיתי, ולידם שם העצם והסבר קצר.
שיעורי הסתכלות
פעם פעם, לפני שנולדנו, היה מקצוע בבתי הספר, שהוקדשו מספר שעות מדי שבוע, והוא נקרא "שיעורי הסתכלות". זה מה שאפשטיין כינה לעיל "הוראה בעיניים", ויש שקראו לזה "שיעורי עצמים". השיעורים האלה הם פרי יצירתו של המחנך הדגול פסטאלוצ'י, שחי סביב שנת 1800 בשוויץ. פסטאלוצ'י פיתח שיטת הוראה שמבוססת על הסתכלות בעולם המוחשי, לצורך רכישת מושגי היסוד. זה קורה כאשר ההורה או המורה שואלים: מה זה? והילד משיב: זה פרח. ככל שמתקדמים, מכוונים את הילד להסתכלות בוחנת יותר ומדויקת יותר, גם במבט וגם במושגים. למשל: איזה פרח? פרח צהוב. כמה עלי כותרת לפרח? מה במרכז עלי הכותרת? וכך הלאה.
לפי פסטאלוצ'י רכישת שפה שלא על בסיס מוחשי "בוראת פטפטנים חסרי מוחין. […] היא בוראת בני אדם, שמפני היותם מוכי סנוורים מן הרהב חסר היסוד של דעת מילים ריקניות, ניטלת מהם כל תשוקה להוסיף ולהגות במוחם ובליבם בעניין, מפני שכבר פטרוהו על ידי הבל פיהם".
השורה התחתונה, כפי שניסח אפשטיין במאמר "השיטה הטבעית מהי?": "השיטה הטבעית באה להורות את כל ענפי הדעת כמעט בעזרתם של כל חושי הילדים, ובייחוד של חוש הראות והמישוש, ואינה מסתמכת על בינתם וזיכרונם בלבד. […] כל מילה, באשר היא מילה, היא מושג מופשט, ובלימוד צריך ללכת תמיד מהמוחשי אל המופשט".
> פרסומי ארכיון המדינה יוכפפו לצנזורה הצבאית, תמנע גישה למסמכי מקור מנייר
"העולם אינו אלא תנועה, והכול נמצא בו במצב של התהוות", המחנך יצחק אפשטיין. אילוסטרציה (דניאל פארקס, פליקר CC BY-NC 2.0)
עברית בעברית
אפשטיין ובני דורו התמודדו בעיקר עם הוראת השפה העברית, שעבור הילדים הייתה אז שפה שנייה. שפות האֵם בבתים היו ניבים יהודיים של השפות המקומיות: גרמנית, ספרדית, ערבית ועוד. אודות השיטה להוראת שפה שנייה כתב אפשטיין עבודת דוקטורט בשם: "המחשבה וריבוי הלשונות". נאמן לרעיון ההמחשה, טען אפשטיין שזאת טעות ללמד שפה על דרך התרגום לשפת האֵם: "הואיל ואינו אלא מחליף מילה במילה". במקום זאת הוא הציע את "התרגום החושני".
כלומר, שהמורה מדבר בשפה הנלמדת, ומציג את אוצר המילים שלה בהקשר לעצמים ולמצבים מוחשיים. במילים אחרות – ללמד שפה חדשה בדרך הטבעית שבה נלמדת השפה הראשונה בשנות חיינו הראשונות. השיטה הזאת זכתה לכינוי "עברית בעברית". אם המורה לאנגלית של ילדיכם מתעקשת לדבר איתם רק באנגלית, אפילו שהם לא מבינים את כל המילים, סימן שהיא קיבלה הכשרה ברוח רעיונותיו של אפשטיין.
עולם שכולו תנועה
עם השנים, הבין אפשטיין, כמו גם ממשיכי דרכו האחרים של פסטאלוצ'י, שאין די בהסתכלות. תלמיד שמתבונן בעצמים או בתמונות של עצמים, נותר במידה רבה פסיבי. הוא נדרש לשנן מילים שמתארות דברים שהוא רואה, אבל הוא לא מתנסה במצבים עצמם.
וכך כתב אפשטיין בשנת 1921: "בסוף המאה האחרונה התבררה מציאותו של חוש שנעלם לגמרי מן הדורות הקודמים […] זהו חוש התנועה או כפי שנוהגים לקרוא לו, החוש השרירי". אני (גיל) קראתי את זה והתפלצתי – איך זה יכול להיות שגילו את חוש התנועה בסוף המאה ה-19, ואילו המורות והמורים שלי 70 שנים מאוחר יותר, לא שמעו על כך?
ההסתפקות בהמחשה באמצעות תמונה אין בה די, משום שמרבית המידע העצבי הוא מידע תנועתי. למבוגרים קשה לתפוס זאת, משום שהם נמצאים בשלב התפתחותי מתקדם, שבו יש להם בזיכרון מידע תנועתי רב משנות חייהם הראשונות, אשר תורגם כבר למילים. אולם לילדים הצעירים יש פחות ניסיון חיים, ולכן גם פחות יכולת להבין מה המילים מייצגות. מכאן כתב אפשטיין: "כל הרוצה לפתח שכלו של חניך, צריך לספק לו גירויים מרובים, להרחיב סביבתו, מגעו ומשאו להגדיל עולמו, לפעול על כל חושיו".
ואסיים בציטוט החשוב לדעתי מבין כל כתביו:
בית הספר השכלתני מציג בפני תלמידיו את העולם ואת החיים במצב של מנוחה, כדברים שנגמרה מלאכתם. ואילו העולם אינו אלא תנועה, והכול נמצא בו במצב של התהוות. עולם שכולו תנועה וחיים שכולם התהוות, אין אתה יכול להשיג ולהבין על ידי מנוחה.
למה לא לומדים כך כיום?
שיעורי ההסתכלות שהזכרתי פינו את מקומם, ובבתי הספר הופיע מקצוע חדש: שיעורי עמלנות. המילה עמלנות שימשה אז במשמעות תנועה ועבודה של הגוף, מה שדיואי כינה "לימוד דרך עשייה" (Learning by Doing). כמו שאתם יודעים, גם מקצוע זה לא שרד את השנים. מדוע? אפשטיין סיפק תשובה: "בימים ההם האמינו שדי למלא זיכרון החניך רעיונות טובים של אחרים, כדי שתפרה מחשבתו ויתפתח שכלו". בימים ההם, בדיוק כמו בזמן הזה.
הרי ברור לכל שכאשר מכניסים ילדים בני חמש-שש לכיתה, ומצווים עליהם לשבת ובשקט, זה הכול חוץ מאשר להרחיב את סביבתם ולפתח את שכלם. דעתי שלי שאכן זאת התשובה – לרוב בתי הספר במערכת החינוך שלנו אין שום עניין לפתח באמת את שכלם של הילדים. הרעיון שהעולם הוא כולו תנועה והתהוות מפחיד עד מאוד אנשים שמרנים, ולכן הם מתעלמים מכך, ומסתירים זאת מהילדים.
* * *
* הציטוטים מתוך מאמריו של יצחק אפשטיין שרובם מכונסים בספרו: מחקרים, הוצאת קהלת, 1947. הם מופיעים גם בספרי – דרך הטבע, הפדגוגיה הטבעית והטיול החינוכי, הוצאת ספרית פועלים, 2010.
> איך ביקור במרוקו יכול ללמד על האפשרות לחיים משותפים בישראל
למידה בתנועה. צילום: flickr, chaim zvi (cc by-nc 2.0)
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
