newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

וויפלאש: לשבור את כל האנשים הרגילים לטובת גאון אחד, כמו בבית הספר

בסרט וויפלאש ממיין המורה הכוחני את תלמידיו, כדי לברור מתוכם את האחד שיגיע לפסגה. כל הלא גאונים, שזה אנחנו, משלמים את המחיר. למרבה הצער, זהו ייצוג נאמן של מערכת החינוך

מאת:

רוב רובם של האנשים שכותבים על הסרט וויפלאש (לקט ביקורות) מתייחסים לאנדרו התלמיד ולפלטשר המורה. אני רוצה לשים במרכז את השמנצ'יק הזה, שמנגן בטרומבון, וקצת מזייף, או בעצם לא, אבל אין לו מספיק ביטחון עצמי לעמוד מול מורהו, והוא נזרק מהכיתה לאבדון. תיכף נחזור אליו.

תמונה מאתר הסרט וויפלאש

תמונה מאתר הסרט וויפלאש

רוב רובם של האנשים שכותבים על הסרט וויפלאש מתייחסים אליו כאל מצב קיצון. אפילו מעבר לגבול הנורמלי. קיצוני הוא אנדרו התלמיד, שעל מנת להיות המתופף הכי טוב בעולם מעביר את עצמו (מתוך בחירה חופשית) תופת של ייסורים. קיצוני הוא פלטשר המורה, שעל מנת לשרת את האנושות הופך (מתוך אמונה פנימית עמוקה) למפלצת אדם, אלים ומשפיל את כל הסובבים אותו.

אבל אני מציע שאין פה שום דבר קיצוני – זה בדיוק מה שקורה בבתי הספר. ולא רק בבית הספר היוקרתי לנגני עילית, אלא בכל בית ספר יסודי או תיכון, הכי שכונתי שאתם מכירים.

חלק מהאנשים שכותבים על הסרט וויפלאש חושבים שזה מוגזם – זה לא אנושי להיות מורה כל כך תובעני כמו פלטשר, ולא סביר לחיות חיי מצוינות תחת הלחץ הנורא הזה שחי אנדרו. חלק אחר כותבים שזה מעורר השראה. מה בדיוק מעורר השראה? שכוח הרצון, והנכונות להקרבה אישית, מביאה את המורה ואת תלמידו אל הפסגה.

זה שהגאון משלם את מחיר גאוניותו, זה כבר קלישאה. כך נהוג, שהגאון חייב להיות מבודד חברתית, מנוכר לעולם, ומרוט מרוב הלקאה עצמית. ההתאבדות כמוצא יחיד לגאון מוזכרת בסרט יותר מפעם אחת.

זה שהמורה משלם את מחיר גאוניותו, גם זה לא חדש. זכינו כבר לראות ולקרוא אודות מורים כאלה, שמוציאים את המיטב מתלמידיהם באמצעות הפחדה, השפלה ואלימות.

תקפצו לי, כמה שאני לא מאמין לא בזה ולא בזה. סתם שני פוצים שהפכו מושא הערצה שלנו, האנשים הבינוניים והרגילים.

אבל אני כואב יותר מכל את המחיר שמשלמת החברה על מנת שהמורה יגלה את התלמיד המצוין, ועל מנת שהתלמיד המצוין יתגלה ויתעלה. כדי שזה יקרה, חייבים להעביר את כולנו במסננת של לחץ ומיונים, על מנת שכולנו ניפול ונשבר אחד אחרי השני, מי קודם ומי אחר כך, עד אשר יוותר הגאון המצוין מכולם, לבד בפסגה.

שום דבר מזה לא חדש. במערכת החינוך של ספרטה לא התביישו לומר זאת בגלוי:

כשמלאו לילדים שבע שנים, מיד נתכנסו לקבוצות שם נתחנכו כולם באורח חיים אחד ובמשמעת אחת, והתרגלו לשחק וללמוד ביחד. […] המבוגרים היו מסתכלים במשחקיהם, והרבו לעורר בהם ריבים ותחרויות, עד שנתברר להם היטב טיבו של כל אחד וכוח עמידתו בקרבות.
– מתוך Plutarch's, Life of Lycurgus

בספרטה המורים עוררו בכוונה תחילה תחרות בין התלמידים על מנת לברור מהם את המצטיינים. בספרטה התחרות הייתה במשחקי כוח. בוויפלאש התחרות היא על נגינה מושלמת. בשאר בתי הספר התחרות היא על ציונים. מה ההבדל?

קחו למשל את לימודי המתמטיקה. מישהו יודע בשביל מה זה טוב? ברור שזה לא מקצוע מעשי – הרי רק בודדים מאיתנו פותרים משוואות ריבועיות בחיי היומיום. זה גם לא בהכרח המקצוע היחיד שמפתח יכולות חשיבה. כל לימוד, של כל תוכן, מפתח יכולות חשיבה באותה מידה.

אז בשביל מה? אני מסכים עם ניר אוריון שטען שהמתמטיקה משמשת אותנו על מנת למיין את התלמידים. כולנו מחויבים ללמוד אותה כבר מגיל הגן, וכל אחד ואחת מאיתנו נופל בצד הדרך בשלב מסוים. מי בכיתה ג' ומי ב 4 יחידות בגרות. בסופו של המסלול נותרים הבודדים שכישוריהם המתמטיים הם כה טובים, שהם יזכו לכרטיס כניסה למועדון העילית של החכמים מכולם. שיבושם להם. אבל כמה דמעות, כעס, עצב ותסכול, משלמים אנחנו (הלא מתמטיים) על מנת שהמצוינים האלה יתגלו?

איזה השראה זאת, להביס ככה את רוח האדם של כולנו, רק בשביל איזה אנדרו אחד? אני ואתם, אנחנו השמנצ'יק שלא ניגן אף פעם מספיק טוב, ואם ניגן טוב, אז לא היה לו מספיק ביטחון עצמי כדי לעמוד מול האלימות המשתקת של המורה – ועל כן זכינו להיות מובסים ומושפלים. ואת או אתה, הגאונים המצוינים, מצידי תהיו מה שאתם רוצים, אבל לא על חשבון ילדינו.

הסרט וויפלאש הוא תמונה אמינה ועגומה על מערכת החינוך שלנו. לא קיצוני ולא מעורר השראה. רק עצוב עצוב נורא.

> הלמידה הייתה משמעותית לפני פירון, ותשאר גם אחריו

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf