newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

זה לא נגמר, ויש עוד מקום לאופטימיות: מכתב לסייד קשוע

היית אמור להיות אופטימי, לתת לי תקווה, ובמקום זה הצעת רק ייאוש. אני מבינה, יש לזה סיבות טובות, אבל אנחנו חייבים להשאר כאן ולהאמין וליצור עולם טוב יותר. טיול ביפו ומחשבות על סופר מטירה

מאת:

כותבת אורחת: מייסלון דלאשה

סייד היקר,

שברת אותי לרסיסים כשזעקת בטור השבועי שלך. גרמת לדמעות לזלוג מעצמן. גרמת לי לרצות לצאת מעצמי ולברוח. לא כך דמיינתי את המפגש הראשון שלנו. דמיינתי מפגש אופטימי יותר, בו אספר לך על הטורים העוקצניים והטובים שלך, אלה שהותירו בי ניצוץ של תקווה.

אחרי שקראתי את הטור שלך לא פחדתי לצאת מהבית. סמכתי על המראה האשכנזי שלי שסוף סוף ישמש אותי לטובה. ברחתי לנקודה שמשקיפה על הים מהעיר העתיקה ביפו, למקום שאני בורחת אליו כל פעם שהעולם חונק מדי.

בדרך עברתי מתוך סמטאות שוק הפשפשים, המקום שהפך ללהיט המועדף בקרב הבורגנים מתל אביב וסביבתה. שם ראיתי שלט שמברך את המוסלמים על חודש הרמדאן. שלט שנתלה מעל אחד בתי הקפה הערבים, ואולי בעצם בית הקפה הערבי היחיד. נחמד. חיפשתי טעויות כתיב או דקדוק בערבית במשפט הברכה, ולא מצאתי. עוד יותר נפלא ומפתיע. כנראה שכל כך התרגלתי לשלטים בערבית עם טעויות מביכות ומזלזלות בשפה, כאלה שבהם תמיד שמים את הנקודה מעל האות הלא נכונה והם הופכים לשלטים מצחיקים. שלא לדבר על תרגומים של שלטי הרחובות, שכל פעם אני קוראת את העברית לוודא שלא משקרים בערבית.

המשכתי, קולטת שכמעט אין בכלל ערבים בנוף. חשבתי: אולי זה קורה בגלל התקרבות ארוחת סיום הצום? הרי עוד חצי שעה מתחילה הארוחה המפסקת, אל-אפטאר. אבל נזכרתי שגם לא ברמדאן כמעט ואין פלסטינים במקומות הבילוי שכבשו את יפו מחדש בעשור האחרון. ואז שוב נזכרתי שבכלל רציתי לברוח ממחשבות, אז עצרתי כאן.

בינתיים התקדמתי בדרכי, וראיתי מסעדה שבה ישבו שלושה בחורים אפריקאים. משהו לא הסתדר לרגע. תהיתי אם אי פעם ראיתי אותם ממש יושבים בשולחן ושמתייחסים אליהם כאל לקוחות רגילים, שהם לא נמצאים במטבח ודואגים לצרכים שלנו. אבל שוב לא רציתי לשקוע במחשבות רעות על גזענות. הרי אני כאן כדי לברוח מהיום הזה, לברוח מכל קריאות הגזענות שבהן אנשים טרחו לקשט את דפי הרשתות החברתיות ואתרי החדשות.

> בין ייאוש לתקווה: מחשבות על המצב שבחוץ

משפחות פלסטיניות מהגדה המערבית רוחצות בים של יפו, רמדאן 2013 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

משפחות פלסטיניות מהגדה המערבית רוחצות בים של יפו, רמדאן 2013 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מסוקי קרב בין יפו לעזה

המשכתי. ברקע המואזין מתחיל לקרוא פרק מהקוראן, מעין מנהג בחודש רמדאן, שלי לפחות תמיד נראה כמו הכנה נפשית בדקות האחרונות לפני סיום הצום: האימהות והנשים עסוקות בנגיעות האחרונות בבישולים שהשקיעו בהם לפחות מחצית מהיום. לעומתן, זהו זמן מורט עצבים בשביל הגברים, כשהם ממתינים מעל שולחן האוכל העטור במיני מטעמים, כי הם הרי בדרך כלל אפילו לא טורחים לערוך את השולחן, גם אם הם בעצם לא צמים ורק האמא צמה. אבל שוב נזכרתי שבעצם ברחתי לא בשביל לחשוב על קשרי הפטריארכיה המתעצמים בחודש הרמדאן, ובכלל לא לחשוב על שום כפייה דתית נגד "הכופרים", אנחנו שלא צמים.

סוף סוף הגעתי לגבעה המשקיפה מעל הים. העברית והערבית ברקע התחילו להתעמעם, והסצנה היהודית-ערבית, לרגע, נראתה כמו משחק המתנהל בהרמוניה שאין כמותה. בכלל לא שמעתי אף מילה על מה שקורה במדינה בשבועיים האחרונים.

השמש שוקעת, העברית והערבית התחלפו בקולות של תיירים, לאט לאט התחילה להתנגן באוזניי רוסית, איטלקית ואנגלית. ממש רגע של גיחה קצרה לחו"ל, שלקחה בעצם עשר דקות מביתי. רגע מושלם!

אבל העולם שוב התאכזר. מסוק צבאי שבר את רצף האיטלקית שהתנגנה באוזניי. הסתכלתי ותהיתי לאן הוא ממשיך. האם זה מסוג המסוקים שממשיכים לעזה ומטילים פצצות? האם זה הגיוני שככה יסתובבו חופשי ושנזהה אותם בקלי-קלות משמי תל אביב? תמיד זה היה נראה כמו שד, רחוק רחוק, שנמצא רק בחדשות.

אוף! עוד פעם מחשבות כאלה. הפעם החלטתי להקשיב רק לקול הסקסופון של נגן הרחוב, ורציתי להשאיר לו כמה שקלים בתודה על כך שהוסיף לתחושת השהייה בחו"ל. על זה שהזכיר כמה העולם יכול להיות טוב יותר, עולם שאין בו אנשים מפחידים שמסתובבים ברחובות ומחפשים סיפורי גבורה מהמכות שהחטיפו לפועל הפלסטיני, או לנשים עם חיג'אב, או ממשיכים לחפש את הילד הבא להעלות אותו באש בעודו בחיים.

> התושבים הפלסטינים של ישראל נמצאים תחת מתקפה

יפו בשקיעה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

יפו בשקיעה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

דמיין, סייד

חשבתי על עולם שאין בו דיכוי ועליונות של עם אחד מעל השני, עולם שבו גם אנחנו, הפלסטינים, נדע אי פעם לסלוח ולמחול על כל שנות הדיכוי. עולם בו לא מבקשים מאתנו להגיד תודה על פיסת הנייר בתוך המעטפה הכחולה, עולם שלא מנצלים את מצוקת המוחלשים לגיוס בוגדים. עולם שבו דור הצעירים הפלסטיני יהיה גאה בזהותו ובשפתו, דור העסוק בחינוך טוב יותר, השכלה וערכים, עולם שמיטיב עם הדור הזה שבו מסתובבים בראש מורם, מלאי גאווה ו"כראמה" (כבוד), שנגזלה מהדורות הקודמים.

עולם שבו בזמן שהיהודים מטיפים לשאר העולם לערכי אנושיות טובה יותר, הם באמת שומרים מכל משמר שאף עם או לאום לא יעבור את הנורא מכל שסביהם עברו. עולם שבו ידעו לדבר על מחאה חברתית וכלכלית בלי להתנתק מהכיבוש ומההקשר הפוליטי הרחב. עולם שבו הם ירגישו בטוחים ולא נרדפים בשל יהדותם. עולם שבו המשטרה אמונה על בטוחנם האישי של כל האזרחים, ולא מבחינה בין רצח לרצח!

עולם בו האנשים לא מאמינים לממשלות ולא לערוצי הטלוויזיה, ושיודעים לקחת את ההצגות התקשורתיות בפרופורציה. עולם שאין בו אזרח סוג א' וסוג' ב' ומספרים מיוחדים מעל דרכונים (כן אני יודעת שסדרת המספרים שמתחילה בספרה ארבע משמאל עם כוכבית זה ערבייה רווקה מתחת לגיל שלושים הטסה לבד, והיא חשודה). עולם שאין בו דרכונים, עולם שאין בו גבולות או מחסומי כיבוש, שבו אף אחד לא מאחל מוות לאחר. עולם שבו מזדהים עם סבלו של העם האחר, שמצליח לראות בו ולו מעט צלם אנוש. עולם שיש בו מספיק מרחב לכל הדתות, בלי שאף דת תהיה צודקת או נכונה יותר. עולם שבו בוכים את הכאב של העם השכן.

אז בניגוד אליך סייד, החלטתי להילחם ולהמשיך לחלום על עולם אופטימי יותר, עולם שבו מותר לחשוב אחרת. כשזה יתמשש, בבקשה ממך אל תישאר בארה"ב!

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

* מייסלון דלאשה היא סוציולוגית וחוקרת את הפוליטיקה של השפה והתרגום ביחסים הלא סימטריים בין היהודים והערבים, באוניברסיטת תל אביב. בעבר הנחתה קבוצות מפגש בין בני נוער יהודים לבני נוער פלסטינים, וכתבה בעיתונות הערבית בנושאים פנים-קהילתיים כמו תעסוקת נשים וחיי הצעירים בחברה הערבית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf