newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך הזנחנו את המוזיקה היהודית- ערבית, ואיך נמצא אותה מחדש

יותר ויותר צעירים מחפשים את הזהות שלהם בשורשים ומוצאים את המוזיקה הערבית. אבל איך אפשר לעשות מוזיקה ערבית כישראלים כיום? הזמר זיו יחזקאל יוצא למסע מוזיקלי אישי בין הישיבה החרדית לעבד אל-וואהב

מאת:

כותב אורח: זיו יחזקאל

כשאני חושב על עצמי – בחור בן 30 מקרית אונו, שמאחוריי עבר שמשולב בצורה שאפילו אני לא מבין שני קצוות, עולם הישיבות האשכנזי מחד ועולם התרבות הערבית מאידך, בן למשפחה חרדית על כל המשתמע, ושותף טבעי במשפחות מוזיקליות חילוניות או כאלו המשתייכות לדתות אחרות – אני שואל את עצמי כל הזמן את אותה שאלה: האם השילובים הקיצוניים האלו אכן מגדירים לי שליחות ייחודית גם בעולם המוזיקה שאני מתעסק בו?

ואכן, יש תקופות בחיים שאדם שואל וחוקר, ויש תקופות שהוא יוצא למצוא תשובות, בידיעה שאם הן לא יימצאו אז עליו מוטלת החובה להמציא אותן.

וזה המסע שאליו יצאתי, "מסע חורף אישי". יצאתי נחוש יותר מכל דבר אחר שעשיתי בתרבות הזו. למדתי את השפה הערבית, למדתי את המוזיקה הזו, אבל היום מה שהכי חשוב לי ללמוד זה את מה שקורה בשטח, והאם קיים בכלל שטח. התייאשתי מלהתעסק בשאלת ה"שטחים", אז החלטתי להרים את הדגל ולצרף אלי למסע את כל מי שמאמין בי, ואוהב את התרבות הזו. זו לא שאלה של מוזיקה או שפה. זו איננה שאלה של קריירה או סיבוב הופעות. זה מסע אישי, שהרבה קהלים, עדות ומגזרים מרגישים שותפים אליו. ועדיין, זהו מסע אישי.

צפו: זיו יחזקאל בהופעה:

החיבור של זוזו מוסא

אבל לפני שאני מדבר על המסע, סקירה קצרה שתענה על השאלה מדוע התרבות המוסיקלית הזו כל כך חשובה לי ומדוע בעצם היא צריכה להיות חשובה לכולנו. עם התפוצצותה של האשליה הישראלית, יותר ויותר אנשים – ובעיקר הצעירים שביניהם – מחפשים זהות שורשית לחזור אליה או לפחות לניחוחות תרבותיים ממנה. ואני מתכוון לקרוב לשלושים וחמישה אחוזים מאזרחי המדינה ששורשיהם נטועים במדינות ערב. אם נוסיף לנתון הזה את עשרים האחוזים של ערביי ישראל, אנחנו מדברים כאן על רוב אזרחי המדינה בעצם, שבהיעדר אלטרנטיבה המוסיקה ה"מזרחית", הים תיכונית, היא החלופה הרחוקה הכי קרובה בשבילם.

עכשיו אני מרגיש חופשי לספר בקצרה על המסע. כשהגעתי לפתחה של המוסיקה הערבית, חוץ ממלא גבות מורמות מצאתי גם הזנחה. הזנחה רבת שנים, שהחלה עם פירוקה של תזמורת "קול ישראל" בערבית בשנת 1993. הסיבה המפורסמת להתמיה לפירוק הייתה עובדת יציאתו לגמלאות של המנצח זוזו מוסא.

זוזו מוסא, יהודי גם הוא, יליד מצרים, היה מהנגנים הראשונים שהקימו את התזמורת הידועה ביותר בתולדות מצרים, "פרק'ה אלמאסיה" (תזמורת היהלומים). נוכחות נגינתו פרושה לאורך כל המפה, מגדולי הדור הקודם עד קטני הדור הזה. בין היתר הוא נקשר עם גדול המלחינים של המוסיקה הערבית לדורותיה, מחמד עבד אל-ווהאב, וכן עם מי שכונה "אל-ענדליב אל-אסמר" (ציפור השיר השחרחרה), עבד אל חלים חאפז.

זהו אותו חלים שהיה הראשון לשלב את מוזיקת המערב בביצועיו ושאמנם בהתחלה זכה להתנגדות, חוסר הכרה ואפילו זלזול, אך עם הזמן כבש את המקום הראשון בלב התרבות ברחוב המצרי, עד כדי כך שמספר המשתתפים בלווייתו היה גדול ממספר המשתתפים בזו של אום כלת'ום, הזמרת המוכרת ביותר שידע העולם הערבי אי פעם, נתון שהוא אולי שולי אך בהחלט מעורר מחשבה. אך אולי הדבר החשוב ביותר שנאמר על חלים (ושיש לו קשר ישיר לטור הזה), ושנזקף ישירות ליצירתו, הוא הפתיחות המוסיקלית שלו, שהיוותה פריצת דרך ליוצרים שאחרי העידן הקלאסי של המוסיקה הזו, ובעצם גרמה להשתמרותו של העידן הזה, גם במחיר של שינוי פנים וצורה. אז מוסא, אותו זוזו מוסא, הוא גם הכנר שליווה אותי בהופעותיי הראשונות, ובראשית דרכי המוסיקלית.

כשהמוסיקה התנתקה מהעם, העם התנתק מהמוסיקה

הגעתי ומצאתי שהתרבות המוסיקלית המפוארת – שהייתה ממוסדת, השתתפה בפסטיבלים, זכתה בפרסים, התארחה במדינות שונות והייתה נציגה של שלום במזרח תיכון חדש – יצאה לגלות במקומות מוגדרים ומחתרתיים, נוגנה בידיים לא מאומנות והתרחקה בצעדי ענק מהפלייליסט הישראלי (כן כן, פעם היא אכן הייתה חלק ממנו). ניסיונות לשחזר את הצלחת המוסיקה הזו בארץ ובעיקר את הכרתה התרבותית והממסדית, נעשו ונעשים עד היום. ללא הצלחה.

> הפרויקט של אסתר: מהפכת תרגום המוזיקה הערבית ביו-טיוב

הסיבות לכך הן רבות אך אבחר להתמקד בשתיים מהחשובות שבהן: הספונטניות (השלילית) שהפכה למרכיב העיקרי ביצירת מוסיקה בז'אנר הזה, והאטימות לנוכח שינויי הזמן והקהל.

אמנים שלא חיים את אמנותם כדרך חיים, על כל הרצינות והאחריות המשתמעות מכך, שחוטאים בחוסר אימונים בשעות הפנאי, בצירוף היעדר חזרות, סדר ועיבוד – יצרו ספונטניות במובן השלילי, שכן יש כאן אולי הכל אבל אין כאן בעצם כלום. אין כאן בעצם מוסיקה. זה מתחבר לי עם אמרה חשוכה של המוסיקאי הצרפתי בן המאה ה-19, הקטור ברליוז, על המוסיקה הערבית: "הם מכנים מוסיקה מה שאנו מכנים שאון והמולה".

ושנית – עם כל הכבוד לשורשים, ויש כבוד – אם אתה מתעקש להגיש מוסיקה כפי שהיה נהוג להגישה לפני 100 שנה, הגיוני שתמצא שהקהל שלך מזמן כבר לא בין החיים. זה אולי עובד בהתכנסויות פרטיות קטנות, וכיף שהן עדיין ישנן כפיסת היסטוריה בלב נוף מודרני, אך אין בכך כדי ליצור קו חדש, זרם שיסחף אחריו דור חדש.

בימים אלה אני ושבעת חברי הלהקה נוסעים ברחבי הארץ להוכיח שאפשר אחרת, שהמוסיקה הערבית כאן צעירה מתמיד, והיא בועטת.

אנחנו מופיעים עם הרכב נגנים רוק-קלאסי; הפסנתר הקלאסי מול הקלידים המודרניים, הכינור המזרחי מול גיטרה חשמלית ובס, סט תופים אל מול כלי הקשה מסורתיים. מנגנים סולמות מזרחיים צבועים בגווני סופט-רוק, בלוז וג'אז בעיבודים חדשים, עדכניים ומותאמים ל-2016, תוך שמירה קנאית על גבולות ה"מקאם" הערבי, רבעי הטון והמלודיות העשירות כפי שנכתבו במקור.

"מסע חורף ארצי" בשבילי הוא תחנה חשובה במסע החיפוש האישי אחר הדרך הנכונה לחבר את המוסיקה לעם ולהיפך, מבלי לאבד את צבעה השורשי שהוא לב העניין כאן. הוא תחנה חשובה לבירור הזה, האם מה שהצליחה לגרום ציפור שיר שחרחרה מקהיר, שהיוותה השראה למנצח (מוסא) שהקים עם אותם ערכים פלטפורמה דומה ומצליחה לא פחות- בישראל, יכול לעבוד גם כאן ולהעניק לתרבות מוסיקלית מפוארת שכזו עוד 100 שנים של חיים.

אה, ויש את העניין השולי הזה של שני נוצרים, שני מוסלמים (אחד צמחוני ואחד טבעוני- אל תשאלו אותי איך) שלושה יהודים (חובשי כיפה. אחד מהם בכלל יהודי-ערבי) ודרוזי אחד- שלמשך קצת יותר משעתיים עושים יחד אהבה על הבמה, ואיתם שוכחים את עצמם לפחות לפרק זמן זהה, גם יהודים וערבים נוספים, חרדים וחילונים, מצביעי שמאל ומתנחלים.

אבל זה כבר נושא לטור אחר.

זיו יחזקאל (31), יליד קרית אונו זמר יוצר ומוסיקאי יהודי, מבצע ומחדש את המוסיקה הערבית הקלאסית. מייסד בית הספר למוסיקה ערבית "המקאם", ומופיע בפני יהודים וערבים ברחבי העולם

> עזרא נאווי הוא המזרחי שמאתגר את המרחב

זיו יחזקאל (ציולם: מאיר בן שבת, פורטל חזנות ופיוט)

זיו יחזקאל (ציולם: מאיר בן שבת, פורטל חזנות ופיוט)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf