"מה שקורה לנו באל-עראקיב הוא לא מידיי שמיים, אלא מידיי אדם"

86 פעמים נהרס הכפר הבדואי אלערקיב שבנגב, כפר שאינו מוכר על ידי רשויות המדינה. האחרונה שבהם היתה באמצע יום צום של חודש הרמאדן. 86 פעם הקימו אותו התושבים מהריסותיו. אלה מתעקשים להרוס ולסלק, ואלה מתעקשים להצמד לאדמות אותן הם מעבדים ובהם קבורים אבותיהם כבר מעל 100 שנה, ולהקים בכל פעם מחדש את הסוכות והאוהלים הארעיים שהחליפו את בתי האבן של הכפר שנהרסו בהריסה הראשונה.

מחר (שבת) יקיימו התושבים ארוע על אדמות הכפר בו יציינו חמש שנים להריסות החוזרות ונשנות  וגם חמש שנים למאבקם.

אתמול (חמישי) קיימתי ראיון טלפוני עם עזיז אטורי, תושב הכפר וממובילי המאבק:

עזיז, תוכל  לתאר מעט את המצב באלערקיב בימים אלה?

"המצב פה קשה, אבל אנחנו גם נחושים. בימים החמים האחרונים, אנחנו יושבים בלי צל, תחת בדי יוטה, את כל השאר הרסו והחרימו. אין לנו חשמל, אין לנו מים זורמים, אנשים פה הגיעו לעוני מרוב נישול, החרימו את כל מה שהיה לנו. את המכוניות, את הרכוש, אפילו בגדים לקחו. אבל יש דבר אחד שמחזיק אותנו כאן למרות הכל, וזו הזכות הקניינית שלנו על האדמה. אנשים כאן יושבים וממשיכים לחלום על הבתים שהיו לנו כאן ולדרוש ולצפות להכרה בכפר שלנו ולחזרה לבתים שלנו. חזרה לחיים נורמלים, כמו כל תושב ואזרח במדינת ישראל. מה שקורה לנו כאן הוא לא מידי שמיים. זו יד בני אדם. זו פגיעה של החזק בחלש. ניצול הכוח שבידי המדינה כדי לפגוע בנו.

"תאר לעצמך שההריסה האחרונה היתה בחודש הרמאדן. באמצע יום של צום ותפילות. רק תראה לאיזה שפל הממשל כאן הגיע בנסיונות שלו לגרש אותנו מאדמתנו. עמדנו נדהמים, גברים נשים, זקנים וילדים. איפה הכבוד לדת, לאמונה? לקדושה של הזמן הזה? אחת הדודות שלי, אשה מבוגרת מאד, אולי בת 100, גם היא נמצאת כאן ומתעקשת לא לעזוב. עוברת את כל הסבל כאן כמו כולנו. היא חיה כאן, היא גדלה כאן וכל הזמן מספרת איך היו עובדים כאן על הגמלים, על החמורים, מעבדים את האדמות האלה, איך היתה ברכה בכל הזעה של האנשים פה, חיינו פה תחת העות'מנים, תחת האנגלים, ופתאם אנחנו פולשים. מה הפשע שלנו שאנחנו ראויים להתנהות כזו כלפינו? זה שאנחנו מתעקשים לא לוותר על הזכות הקניינית שלנו?"

> מי יודע כמה פעמים הרסו את אל-עראקיב?

אני מניח שלא פשוט לנהל מאבק כל כך ארוך ולשלם מחיר כל כך גבוה

"אלה היו ועודן חמש שנים של סבל רב, חמש שנים של מלחמת התשה נגדנו בנסיון לשבור את רוחנו בכל החזיתות. הקרן הקיימת, הסיירת הירוקה, המשטרה, הממשלה, בתי המשפט, כולם עשו יד אחת נגדנו והפעילו כלפינו אלימות בלתי אנושית ממש.

"אבל אלה היו גם חמש שנים של מאבק צודק והוגן שלנו, שנים של לכידות שלנו, של נחישות. אין לנו שום כוונה לוותר. המאבק הזה הוא בנפשנו ובנפשם של הילדים שלנו שגם הם ימשיכו במאבק הזה עד שנשיג הכרה בכפר. הכפר הזה לא ימות ולא ימחק ולא יתאדה.

"בשנת 2005 הקימו סמוך אלינו את הישוב גבעות בר. אחת הסיבות להריסה היא תכניות הפיתוח העתידיות של הישוב הזה, שיהיה לו לאן להתרחב, וכל זה על חשבון הבתים שלנו. איך עושים דבר כזה? אנחנו כמובן נמשיך להאבק ולהתנגד לזה. תראה לי מישהו יסכים שיחריבו את ביתו כדי שמישהו אחר יבנה עליו בית. אני קורא לממשלה, קורא לשר החקלאות, תכירו בכפר אלערקיב ובשאר הכפרים. לא יתכן שתהרסו את בתינו ותקימו על חורבותיהם ישובים ליהודים. את הכסף הרב שאתם משקיעים בהריסות תשקיעו בהכרה, בפיתוח הנגב לטובת כל התושבים שלו. גם הבדואים".

איך אתה מסביר את הפער בין תחושת הצדק לבין דחיית כל הטענות שלכם בבתי המשפט?

"זה מאד פשוט. אין פה באמת הפרדת רשויות. יש פה יד מכוונת מלמעלה. ברגע שהממשלה תקבל החלטה שהיא מכירה בכפר אלערקיב ובשאר הכפרים בנגב, אתה תראה איך גם בתי המשפט יתיישרו לפי זה ויכירו בזכויות הקניין שלנו. אבל כל זמן שהכוונה היא להרוס את הכפר, הכל מתיישר לפי זה. עצם השם 'כפר לא מוכר' כבר עושה לנו עוול בבתי המשפט. כשאתה לא מכיר בכפר אתה בעצם טוען שהוא לא חוקי ואז מערכת המשפט בוחנת את כל הבניה וכל המצב בכפר על פי זה.

"איך אמר לי פעם אחד הפקחים שהגיע לכאן, 'עזיז, אני יכול להגיע אליך לכאן באין סוף כובעים. בכובע של המשטרה, ובכובע של הסיירת הירוקה, של משרד הפנים, בכובע של הקק"ל ושל הפיקוח על הטבע והגנים'. אתה מבין, כל הכלים האלה משמשים כלי דיכוי במלחמה נגדנו. אני קורא מכאן לממשלת ישראל לחבוש פעם אחת דווקא את כובע הצדק והאמת, את כובע ההכרה בכפר אלערקיב. מאותו רגע הכל יהפוך להכי קל שיש. אל תתבלבלו. זה הכל החלטות פוליטיות שמנצלות חוקים לטובתן או ממציאות חוקים שיחלישו אותנו ויחזקו אותם".

> בעקבות החלטת העליון: תושבי אל-עראקיב יוכלו לטעון נגד הפקעת אדמותיהם

בימים האלה עלה לכותרות עוד כפר, לא מאד רחוק מכאן, אבל מצידו השני של הקו הירוק: הכפר הפלסטיני סוסיא שמאויים גם הוא בהריסה. אתה רואה קשר בין השני המאבקים?

"אני מרגיש את האבל ואת הכאב של כל אדם שנהרס לו בית, ואני בטוח שכל אדם אוהב את ביתו ואת אדמותיו בדיוק כמו שאני אוהב. כל מקרה כזה שאני שומע עליו מפעיל אותי ומתחבר כמובן למאבק שלנו. זה אותו נישול. ואני קורא לכל פלסטיני שהרסו לו את הבית שיבנה את הבית שלו מחדש. זה פשע מאורגן של הממשל כלפי כל הערבים. אם זה בשטחי הגדה ואם זה בתוך גבולות הקו הירוק.

"במובן מסויים מצבנו אפילו קשה ממצבם. תיראה איך עכשיו האיחוד האירופי והממשל האמריקאי התייצבו לצידם והפעילו לחץ על ישראל לעצור את ההריסות. אנחנו אזרחי המדינה וזה יותר מסובך. אבל העולם חייב להתחיל להסתכל גם עלינו ולהגן גם עלינו. אנחנו מיעוט מקופח והזכויות שלנו נרמסות. גם זכויות הקניין, גם הקיפוח העמוק בחינוך, וגם בכל תחום כמעט. יש פה משהו שהוא מעבר לעקרון אי ההתערבות בעניינים פנימיים של המדינה. אנחנו מיעוט ילידי שפשוט נירמס. ואנחנו לא מתכוונים לשתוק. אנחנו נדפוק על כל דלת בעולם, נגיע לארגוני סטונדטים, לאיגודי עובדים, לכל מי שיהיה מוכן לסייע לנו ולהפעיל לחץ על המדינה להתחיל לראות אותנו".

> פעוט פלסטיני בן שנה וחצי נשרף למוות בהצתת ביתו על ידי מתנחלים

בכל חמש שנות המאבק אתם מתעקשים לא לוותר על השותפות עם יהודים נגד ההריסות ולמען הכרה. יש בנגב כפרים שבחרו אחרת. יש לכל בחירה מחיר שלה. מדוע בחרתם בדרך זו? 

"פשוט כי אנחנו מאמינים בדרך של חיים משותפים בשלום ובשיוויון. לכן טבעי לנו לקבל בברכה את כל מי שמגיע לתמוך בנו ולהיאבק איתנו".

הרשימה המשותפת הציבה את נושא ההכרה ועצירת ההריסות במקום גבוה בסדר העדיפויות שלה. יו"ר הרשימה , ח"כ עודה, צעד ברגל מהנגב לירושלים כדי לקדם את המודעות. איך אתה מתרשם? אנחנו עומדים בפתח תקופה חדשה? יש לך ציפיות מהרשימה?

"תשמע, אני ביקרתי לא מזמן בכנסת וראיתי את היחס שמקבלים שם חברי הכנסת הערבים. כמו שמתייחסים אלינו כאן, כך מתיחסים גם אל חברי הכנסת שם. לכן אין לי יותר מידי ציפיות מהם ואני רוצה לקרוא מכאן לחברי הכנסת של הרשימה המשותפת ולומר להם שאם יקרה חלילה והכפר הלא מוכר אום אל חיראן אכן יהרס כפי שהממשלה כבר החליטה, הם חייבים לקום ולעזוב כאיש אחד את הכנסת ולא להשתתף יותר במשחק הזה. אם לא מתאפשר להם להשפיע באמת על המדיניות כלפי הציבור הערבי והם ימשיכו לכהן, זו תהיה השתתפות מזיקה שרק תתן עידוד לדימוי של מדינת ישראל בעולם כאילו שהיא מתנהלת כמדינה דמוקרטית. נישול, פגיעה זכויות מיעוט, אלימות, הריסות בית , עיוות צדק, החלשה- זו לא דמוקרטיה!"

הזכרת את אום אל חיראן, אתה לא בתחושה שאולי הכותרות שתופס עכשיו מאבק התושבים שם מעיבות קצת על המאבק הותיק יותר של אל-עראקיב?

"חלילה. ההיפך הוא הנכון. אל-עראקיב היא אום אלחיראן , ואום אל חיראן היא אל-עראקיב. אנחנו לא בתחרות ולא מחפשים פרסום. זה מאבק משותף על צדק. על חיים בשקט על אדמתנו. שהילד שלי שהיה לו חלום להקים חווה קטנה של גידולים אורגנים יוכל להגשים את החלום שלו. וגם הבן של עיאד מאום אלחיראן. שנוכל להקים כאן פרוייקט ארוח תיירותי וירוק שיאפשר למטיילים להכיר את אורח החיים שלנו, כמו שחלמנו. כולנו תחת אותו מכבש גזעני. האיום הוא אותו איום. הדחיקה לחיי עוני היא אותה דחיקה. ביום שבת אתה תראה אצלנו תצוגה של אחדות של כל הכפרים הלא מוכרים בנגב".

אז מה הולך לקרות באלערקיב ביום שבת?

"בשבת נציין חמש שנים למאבק בכנס גדול עם כל השותפים והתומכים במאבק. נארח יפה את המגיעים. יהיו לנו מופעי שירה, נשב יחד ונחשוב על המשך המאבק, עד היום נהלנו אותו באופן צודק ומסודר והקפדנו על מאבק בלתי אלים. חשוב לנו להמשיך ברוח הזו למול האתגרים. אנחנו מצפים להרבה אנשים. גם בדואים וגם יהודים מהנגב, ומכל הארץ.

"אנחנו מצפים ומזמינים את כולם להגיע ולהיות איתנו, לבטא את הסולידריות שלהם ולחשוב איתנו הלאה. אני פונה לכל אדם בעל מצפון שיבוא בשבת הקרובה ויראה ויחוש את המצב בכפר אל ערקיב אחרי חמש שנות מאבק. בואו להשתתף, לעודד ולראות בעינים שלכם לאן לוקחים אותנו המנהיגים. זו שעת מבחן לציבור היהודי להכריע האם הוא בעד חיים בשלום או נגד. אם הוא בעד המשך ההרס והנישול או דווקא בעד פיתוח, צמיחה וחיים משותפים".

> כשזה מגיע למחבלים יהודים, המשטרה והשב"כ מרימים ידיים מראש

> למי אכפת שאישה בדואית נרצחה?