newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יומן מלחמה מעזה: "דקת דומיה ואז הפצצות מתפוצצות"

על אף הסכנה, ואליד אבו-זיאד לא הצליח להיפרד מביתו בעזה לאורך זמן. החזרה הביתה מעמידה אותו פנים אל פנים מול המוות, אך הוא מסרב להיכנע לשנאה

מאת:

כותב אורח: ואליד אבו-זיאד, עזה

יום חמישי, 27 ביוני

הייתי בקפריסין כשהכל התחיל. שמענו על הנערים החטופים, והתרגשנו מהאפשרות לשחרור אסירים. חמאס הוא זה שיישא באחריות על החטיפה, אבל אנחנו מתייחסים לאסירים שלנו טוב – לפחות לאסיר היחידי שאי פעם היה בידינו.

זה הלילה האחרון שלי בקפריסין ואחד הבודדים בהם חייכתי לפני שהלכתי לישון, כי מחר אהיה בדרכי חזרה הביתה. אני יודע שזו אינה ההחלטה החכמה ביותר שעשיתי בחיים, אבל אני מתגעגע לעזה. אני מתגעגע לחיים שלי.

נערים מתאמנים באקרובטיקה על החוף, עזה. (באזל יאזורי/אקטיבסטילס)

נערים מתאמנים באקרובטיקה על החוף, עזה. (באזל יאזורי/אקטיבסטילס)

"קיבינימט, אני לא רוצה לנסוע לקהיר, אני רוצה לנסוע לעזה. כמה פעמים אני צריך להגיד לך את זה? את רוצה שאגיד את זה שוב אבל לאט יותר?!" צרחתי על האישה בשער של שדה התעופה שלקחה את הדרכון שלי ואילצה אותי לצפות בכל הנוסעים עולים על המטוס המזוין עד שהשער נסגר. "חכה כאן, בבקשה", היא אומרת בפעם העשירית, לפני שהיא מתבכיינת על הערבים בטורקית באוזני האישה שלצידה, האישה שמשאילה לי את מושבה בזמן שאני ממתין. לבסוף מגיעה עובדת דוברת ערבית מטעם חברת התעופה. אבל היא לא הגיעה בשבילי, היא הגיעה בשביל התימני שפג תוקפה של אשרת השהייה הסעודית שלו. גם הוא לא מורשה להיכנס לקהיר; גם הוא לא מעוניין בכך.

במשך שלושה ימים אני מנוע מלעלות על מטוס מאיסטנבול לקהיר, משום שמעבר רפיח סגור עד יום ראשון. אני מנסה להסביר שאני לא מעוניין להיכנס לקהיר, ושאני מוכן להישאר ולהמתין באולם המגורשים המגעיל בשדה התעופה בקהיר עד שהגבול ייפתח. ועדיין, דבר ממה שאני אומר לא גורם לעובדי החברה לזוז מעמדתם. "מאיפה אתה בכלל יודע שהמעבר ייפתח?" המתרגם מעז לשאול אותי בערבית. אני מסרב אפילו להעיף בו מבט וממשיך לצרוח באנגלית על העובדים האטומים. ככה זה יימשך שלושה ימים.

> עזה והמחדל המדיני

מעבר רפיחי. המקום בו רצועת עזה ומצרים נפגשות (צילום: אקטיבסטילס)

מעבר רפיחי. המקום בו רצועת עזה ומצרים נפגשות (צילום: אקטיבסטילס)

יום שני, 30 ביוני

סוף כל סוף הגעתי הביתה, לאחר שאבי בזבז הרבה כסף כדי לקנות לי כרטיס טיסה בחברת תעופה אחרת. לי היו רק שלושים יורו בשביל הדרך חזרה; זה כל מה שנשאר מה-250 יורו שדודי שלח מגרמניה.

פאק. התיק שלי עדיין בקהיר, אבל למי אכפת – אני בבית. אני אלך לדוד אחר, העורך דין, ואבקש ממנו לחבר מסמך משפטי שיאפשר לקרוב משפחה במצרים, מוחמד, לאסוף את התיק בשבילי. אחר כך אלך ללשכת עורכי הדין כדי להפוך את המסמך לרשמי, לפני שאשלח את הניירות דרך DHL ואמתין שבוע עד שהם יגיעו. אחרי כל זה, מוחמד אולי יצטרך להמתין כמה שעות בשדה התעופה עד שהוא יקבל את התיק שלי. וכל מה שיישאר לעשות אחר כך זה לחכות שהגבול ייפתח שוב. פשוט מאוד!

לעזאזל, זה בכלל לא הנושא שהתכוונתי לכתוב עליו.

יום שלישי, 1 ביולי

אני חולם על החיבוק של אמי, אחרי שלא ראיתי אותה כמעט שנה. "ואסים, נדפקנו; הם בדיוק מצאו את הגופות של שלושת הנערים הישראלים. אל תספר לאמא". אחי הצעיר, כמובן, החליט להשתמש בזה כתירוץ לספר לאמא שאני עדיין לא בעזה כדי להפתיע אותה כשאגיע הביתה. ואסים הוא כזה. הוא הגיע מאינדיאנה רק כמה ימים לפניי. הוא שהה שם שנה בתוכנית לימודית של חילופי בני נוער – אותה תוכנית שאני עשיתי בשנת 2012. אנחנו קוראים לזה טעם החופש.

יום רביעי, 2 ביולי

אמי בוכה כל הלילה. תחושת דה ז׳ה וו משתלטת עלי.

בבית אבי, אנחנו מדסקסים את ההשלכות. רוב הזמן אבא שלי ואני לא מסכימים אחד עם השני, אבל הפעם שנינו יודעים שמשהו רע עומד לקרות. הוא מבקש מאמי החורגת, נירמין, להביא לו את רשימת הקניות. היא מציינת שהיא כבר עשתה הערכת מצב והרשימה לוקחת בחשבון יותר משבוע אחד. למר, אחותי הצעירה, מגיעה לסיבוב אחרון לפני שהיא תצטרך להישאר בדירה למשך פרק זמן בלתי ידוע. היא מבינה. היא זוכרת את 2012, היא הייתה אז בת 3.

יום חמישי, 10 ביולי

אנחנו בסלון ממנו נשקף נוף מדהים. אנחנו יכולים לראות את כל הנמל של עזה. אני מנסה לכסות את אוזניה של עימאר בת השנתיים כאשר טיל נוחת והורס יאכטה קטנה שנקראת "הקשת של עזה". היא לא מסוגלת לישון עדיין; היא מפחדת. למרות שהיא אוהבת את האש. היא צוחקת.

> "התחלקנו לקבוצות, כדי שאם אחד מאתנו ייהרג האחרים ישרדו"

דייג עומד ליד סירה שהופצצה בנמל בעזה (צילום" אן פאק/אקטיבסטילס)

דייג עומד ליד סירה שהופצצה בנמל בעזה (צילום" אן פאק/אקטיבסטילס)

"אתה נראה מודאג, אתה צופה בסירה הזו כבר 30 דקות, מה הבעיה?" ואסים תוהה. "אני לא יודע מה היה בתוכה", אני משיב. "אני לא יודע למה הם פוצצו אותה, אבל אני יודע שמישהו אהב את הסירה הזו. הסירה הזו הייתה חלום של מישהו, והם עכשיו הרגו את החלום. זה הרבה יותר גרוע מאשר להרוג אותו".

יום שישי, 11 ביולי

אבי ואני יוצאים החוצה בפעם הראשונה אחרי חמישה ימים כדי להשיג רגאג, סוג של לחם שנאפה בתנור סאג׳, בשביל מנת הפאתה הטעימה. השעה היא 17:22, החשמל מנותק כבר שלוש שעות. זה הסיבוב הרגיל של שמונה שעות חשמל. הבטריות עוד רגע מתרוקנות. חלונות הבית פתוחים ורוח מתוקה נושבת פנימה. אני יכול לשמוע את מטוסי הקרב, המזל"טים, ספינות התותחים ומדי פעם שומע חבטה. עימאר עדיין ערה.

יום שבת, 12 ביולי, 20:23

בדיוק סיימתי לאכול ואני פונה לחדרי לסיגריה המיוחלת. הראש שלי מלא במחשבות על המשחק של ברזיל נגד הולנד. מוקדם יותר היום, ראיתי תמונה של ניימר עם שאר הקבוצה. אני מקווה שברזיל תצליח לשמור על הכבוד שלה ולנצח במשחק – זה ישמח קצת את חברי הברזילאי פדרו. הייתי באמסטרדם, ויש לי חברים גם שם, אז אני גם רוצה שהולנד תנצח. טוב, נו, מה נעשה. אני אכנס לפייסבוק לפני שאתחיל לחפש סטרימינג של המשחק, אחד שיכול לסבול את מהירות האינטרנט האיטית להחריד שלי.

"מבזק: גדודי אל-קסאם מאיימים לירות טילי J-80 על תל אביב בשעה תשע בערב".

20:28

"אתה עדיין רוצה ללכת לתרום דם?" ואסים עוקץ. אני לא נענה לו הפעם. כמה דקות מאוחר יותר אמי מתקשרת. היא מצליחה לשכנע אותי לא לצאת החוצה הלילה. עדיין לא זזתי מהמקום שלי. עישנתי כבר ארבע סיגריות. השעה 20:58.

21:00

אבי מבקש ממני לקחת את מפתחות המכונית לשומר של הבניין כדי שהוא יוכל לחנות אותה בחניון התת-קרקעי. הזדמנות לקנות עוד סיגריות, אני אומר לעצמי. אני מפחד מהעובדה שאאלץ ללכת ברגל במקום "להשאיל" את המכונית כדי לנסוע לשוק, מכיוון, שכמו אתמול בלילה, אבו-מאלק סגר את החנות שלו. אני לא מאשים אותו. הלילה יהיה רועש במיוחד, ואני מתאמן על השקרים שאיאלץ לספר לעימאר.

> דיווח בתמונות: יום בעזה בין בתים שהופצצו, הרס ועקירה

עקורים פלסטינים בבית ספר של אונר"א בעזה (אן פאק/אקטיבסטילס)

עקורים פלסטינים בבית ספר של אונר"א בעזה (אן פאק/אקטיבסטילס)

יום ראשון בבוקר, 13 ביולי

כפי שואסים תיאר באלגנטיות בפוסט בפייסבוק, "הכל מסביבי הפך לכתום, ואז רגע דממה, ואז הפצצה מתפוצצת! אני יכול לסכם את זה במשפט אחד, אבל לעולם לא אוכל לגרום לכם להרגיש את זה". כאשר ואסים, שישן במיטה מתחת לחלון, רץ לעברי בשביל מחסה, אני רץ לחלון. אני סקרן. ואסים ואני יכולים להרגיש את החום. הרגל שלו חטפה כוויות בדרגה שתיים בשנת 2008, אבל עכשיו הוא רק רועד.

> "זה יותר גרוע מעופרת יצוקה, הצבא רוצה לגרום לאזרחים סבל"

התקפה ישראלית לילית על עזה (אן פאק/אקטיבסטילס)

התקפה ישראלית לילית על עזה (אן פאק/אקטיבסטילס)

הם הפציצו את אנסאר, אזור צפוף של בנייני ממשל של החמאס הנמצא בקרבת מקום. אני בספק שהיו להם שם טילים, מכיוון שהם מוקפים על ידי ארבעה בנייני מגורים המאפשרים לאנשים לראות כל מה שזז שם. קשה לי להאמין שהיינו מפספסים משלוח של טילים שנכנס או יוצא. אבל ההתקפה הייתה צפויה בכל מקרה. אבי נרגע – הוא מצפה ללילות שקטים יותר עכשיו שאין יותר מטרות חשודות בסביבתנו. אני חולק על דעתו.

> שקט מוזר יורד על רמאללה בין מונדיאל למלחמה

פלסטינים בבית לחם צופים במונדיאל (אקטיבסטילס)

פלסטינים בבית לחם צופים במונדיאל (אקטיבסטילס)

אנחנו צופים בגמר המונדיאל בלובי של מלון "עזה". המלון נמצא 30 מטר מהבניין שלנו, ויש להם חיבור אינטרנט טוב יותר. אנחנו חברים קרובים של בעלי המלון, ובייחוד של מג׳ד, הבן של הבעלים. אין להם אף אורח במלון כרגע; לעיתים נדירות יש בכלל אורחים.

אף אחד לא חוגג את ניצחונה של גרמניה. עזה עסוקה בדו-קרב משלה.

יום שבת אחה״צ, 14 ביולי

ברגע שאבי ואני מגיחים משער החניון, אנחנו מבוהלים מפיצוץ מחריש אוזניים. אנחנו בוהים האחד בשני למשך שלוש שניות, ולשנינו עוברת בראש אותה מחשבה: זה היה קרוב. הפסקנו כבר לדבר על הפיצוצים שלא-כל-כך-רועשים. אנחנו ממהרים, אנחנו לא עוצרים. הרחובות ריקים, כמו בסרטי הזומבים. אני חושב על ויל סמית׳ ומצחקק לעצמי.

יום ראשון, 15 ביולי, 23:00

כאשר החשמל סוף סוף חוזר והמעלית שוב עובדת אנחנו יורדים איתה למטה. אבו-מאלק פתוח הערב. אנחנו חולקים כמה סיגריות וצחוקים עם חבר שלי מהתיכון, מוחמד, ועם אחיו רמדאן. אנחנו כבר לא מסוגלים לסבול את מעצר הבית הכפוי; ואנחנו לא מוכנים לשקוע בדיכאון. את החיוכים שלנו הם לא הצליחו לכבוש… עדיין. מוחמד ורמדאן גרים בבית-להייה בצפון הרצועה, אבל הם באו לעיר עזה עם המשפחה כולה כיוון שזה יותר בטוח כאן. או לפחות ככה הם חושבים. הם מתגוררים עכשיו בדירה במרחק שני רחובות מכאן, ואני מוכן להתערב שהם מתגעגעים לגינה היפה שלהם. רק שלושה ילדים משחקים בחניון של הבניין ממול. בדרך כלל אני לא סופר את הפרחחים הרעשניים האלו, אבל הלילה הם שקטים.

ואסים ואני צופים מהחלון במסוקים בזמן שהם מפציצים את בנייני המגורים. אנחנו רואים הבזק צהוב שצץ משום מקום בשמי הלילה הבהירים, מכוון אותנו לנקודה אליה צריך להסתכל. ואז הפיצוץ אדום-הלהבה הידוע לשמצה מלווה בשאגה דמוית-רעם שגורמת לנו להתכופף במהירות, למרות שאנחנו יודעים שזה רחוק מכאן. אני חושב שזה רק רפלקס, אבל לעזאזל, אתה אף פעם לא יכול להיות מוגן מידי.

יום שני, 16 ביולי, 18:05

אני ער משעה 6:00 בבוקר, החשמל נפל משעה 7:00 ועד 15:30. שאגות ספינות התותחים והמסוקים נמשכו כל הלילה ואני לא הצלחתי להירדם. קראתי עכשיו שארבעה ילדים, כולם מתחת גיל 11, נהרגו על החוף הסמוך. כולם בני משפחת בקר. אהד עטיף בקר (10), זכריה אהד בקר (10), מוחמד ראמיז בקר (11), יסמאעיל מוחמד בקר (9). איזו מין מטרה הם היוו?

אני רוצה ומקווה שעימאר ולמר לעולם לא תגדלנה. אני מקווה שהן יעצבנו אותי למשך שארית חיי, יכנסו לחדר שלי כל בוקר וינשכו אותי באוזן עד שאקום מהמיטה. אני רוצה בשבילן שיישארו מוגנות ונבערות, מכיוון שאי ידיעה היא באמת ברכה. אני לא רוצה שיגדלו לשנוא את הדרכון הפלסטיני שלהן בגלל שזה לוקח חודשים עד שהוא ייקח אותך לאנשהו, בהנחה שזה אכן יקרה בסוף. אני לא רוצה שישנאו את הגורל שלהן שהוריש להן סכסוך שסופו לא נראה באופק. אני לא רוצה שתהיה בהן משטמה כלפי כל מנהיג ערבי כי אין לו ביצים. אני לא רוצה שהאחיות שלי תחיינה את החיים שאני חייתי, או שיראו את הדברים שאני ראיתי. אני לא רוצה שיחיו במלחמה. אני לא רוצה שליבן יתמלא שנאה.

> למה הפלסטינים תומכים כעת בחמאס למרות האבדות האיומות שלהם

ילד בן 4 שוכב בבית החולים שיפא בעזה, לאחר שנפצע בתקיפה ישראלית. עוד ארבעה מבני משפחתו נפצעו בתקיפה. 14 ביולי 2014 (אקטיבסטילס)

ילד בן 4 שוכב בבית החולים שיפא בעזה, לאחר שנפצע בתקיפה ישראלית. עוד ארבעה מבני משפחתו נפצעו בתקיפה. 14 ביולי 2014 (אקטיבסטילס)

אני רוצה שהן תגדלנה בחן. אני רוצה שהן תגדלנה מתוך חירות, ולא שיזכו רק לטעימה קטנה ממנה. אני רוצה שתהיה להן בחירה אם לבלות את הקיץ בבית לחם או בברלין. אני רוצה שהן יזכו לסעוד בנאפולי ולאכול כנאפה בשכם. אני רוצה שהן יתאהבו עם כל הלב ואפילו שגם יישבר להן הלב. אני רוצה שהן יאהבו את החיים ויראו כמה יפים הם יכולים להיות. אני רוצה שהן תהיינה אסירות תודה על כל דקה ודקה בחייהן. אני רוצה שלמר תוכל להצטרף אלינו לכל נסיעה. אני רוצה שעימאר תנום בשלווה. אני רוצה שהן תחיינה בשלום. אני רוצה שהן תאהבנה.

אני מייצג את עצמי, ואליד, ורק את עצמי. אני לא קשור לשום גוף פוליטי או דתי. אני בין המעטים שיכולים לצאת מעזה מדי פעם, כאשר מצרים בוחרת להיות רחמנית. אני בין ברי המזל המעטים. אני אבחר לחזור לעזה שוב ושוב, בזמנים של שלום כמו גם בזמנים הצפויים של המלחמה. אני חסר ישע, אני עוד מספר בסטטיסטיקה עבור רבים, אולי האשטאג, עוד עזתי, עוד פלסטיני. אני בן, בן חורג, אח, בן דוד, חבר, חולם, מאהב, לוחם. אני תומך בהתנגדות, אני חלק מההתנגדות, מצוייד בכמה אלפי מילים במלחמה של ספרי היסטוריה.

אבל כל זה איננו סיפור פרי דמיוני.

ואליד אבו-זיאד הוא תושב עזה.
הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+. תרגמה: מיכל מוגרבי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf