נהר של כאב: על הנרצחים, הרוצחים וכולנו

כותבת אורחת: מיכל סימונט כורך

פעם ליעל (ברדה) ולי היה ביטוי, פוליטיקה של אהבה. אף פעם לא פירקנו את זה לחתיכות, לא היינו צריכות. איכשהו ידענו למה אנחנו מתכוונות. זאת פוליטיקה כזו שקודם כל כשאת שומעת שגבר ואישה, הורים לארבעה ילדים נורו למוות, אז קודם כל כואב לך. בגוף ממש. הרגליים מתקשות ללכת. ואת לא יכולה שלא לחשוב על הילדה בת ארבעת החודשים שלא תכיר את אמה. גם אם אימא שלה בחרה דרכים שאני לא הייתי בוחרת, שאני חושבת שעושות רע לאחרים, שמנשלות אותם מחיים מכובדים, הפוליטיקה של האהבה הייתה בוכה אתה ובשבילה.

הפוליטיקה של האהבה הייתה מסתכלת על התמונה של הנער בן ה-19, זה שדקר במוצאי שבת למוות שני אנשים בעיר העתיקה, והייתה רואה ילד. ילד שמשהו כל כך כאב לו, כל כך השפיל אותו – גם אם לעולם לא אבין (ולא ארצה להבין) איך קדושה של מקום, של הר הבית, של אבן, יכולה בכלל לכאוב – שהוא הפך לרוצח. ואתו הפך את אמו לאם שכולה.

וכל מה שהייתה רואה הפוליטיקה של האהבה זה איזה נהר של כאב שזורם לנו בין האצבעות, בין כל הנרצחים, בתוך הרחובות, בין עזה לשדרות, וחושבת איך לגייס מספיק חמלה אחד על השנייה כדי להצליח למצוא פתרונות.

עכשיו כשאני חוזרת וקוראת את המילים שכתבתי אני יודעת שפוליטיקה של אהבה יכולה להישמע נאיבית. הרי אנחנו במלחמה. כל הזמן, בכל מקום, בכל פינה, האחד עם השנייה, היהודים עם הערבים, החילונים עם הדתיים, האשכנזים עם המזרחים, שלא לדבר על הנשים שצריכות להציל עצמן מגברים. ולכי תיישמי פוליטיקה של אהבה על סוחרי נשק או נשים ששולטים במדינה?

אין ספק שהפוליטיקה של האהבה היא הכי קשה. אבל גם היום, אני לא מוצאת לה שום חלופה. אין לי מושג איך מיישמים אותה, בעצמי מרגישה כל יום, לפחות אלף פעם, מלאת כעס ושנאה, ופחד, הרבה פחד, מהלכת במרחב עוין של מילים ומעשים שיצרנו. אבל אין לי בררה. אני חייבת איכשהו למצוא את הדרך ליישם את הפוליטיקה של האהבה. גם אם עוד אין לי מושג איך.

> הטרגדיה של משפחת הנקין היא הטרגדיה של הכיבוש