newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ירושלים המזרחית איננה רק ההווה, היא גם העתיד

חוק הנורמות וחוק הלאום הוצגו בשיח הישראלי כשנויים במחלוקת אידיאולוגית עמוקה. למעשה, קיים סביבם קונצנזוס רחב, שיוצר בפועל מציאות המיושמת כבר היום במובהק בירושלים: היהודים בה הם אזרחים במובן העמוק של המילה, ואילו הפלסטינים באותו המרחב הגיאוגרפי חשופים לשלל סטטוסים מינהלתיים שונים ומשונים

מאת:

כותב אורח: חגי אלעד

התפזרות הכנסת ומערכת הבחירות לכנסת ה-20 הביאו, כמובן, להקפאתם של הליכי החקיקה השונים שהחלו בכנסת ה-19. בין הליכים אלו, בלטו שניים המכוונים במהותם לעיסוק בהגדרתה הפורמלית של המסגרת הפוליטית התקפה בטריטוריה שבשליטת מדינת ישראל – זו שממזרח לקו הירוק וזו שממערב לו. ממזרח, "חוק הנורמות" להחלתם של חוקי המדינה גם על אזרחים ישראלים בשטחים הכבושים; ממערב, "חוק הלאום" על משמעויותיו החוקתיות.

שני החוקים הוצגו לציבור כשנויים במחלוקת עמוקה; לא זו אף זו, יש שיטענו שלפחות אחד מהם (חוק הלאום) היה בשורש התפוררות הקואליציה היוצאת – לכאורה, על רקע אידיאולוגי וכביטוי למאבק איתנים בין אלו האוחזים בערכים דמוקרטיים נאורים לבין כוחות השחור. בפועל, מדובר במצג כוזב: חוקי המדינה, רובם ככולם, כבר מוחלים אינדיבידואלית וספציפית על אזרחי המדינה בשטחים. "חוק הנורמות" היה מאפשר לממש זאת לעתיד לבוא, אבל הוא אינו יותר מאשר שיקוף של מציאות קיימת, אשר לה כולם – ה"דמוקרטיים הנאורים" ו"כוחות השחור" – שותפים מזה שנות דור ויותר. ואילו בנוגע ל"חוק הלאום" הייתה הסכמה גורפת בקואליציה בדבר קידומו ואף הסכמה לגרסת ראש הממשלה לחוק זה. ממזרח לקו הירוק וממערב לו, בין המעמד השליט לבין עצמו, אין מחלוקת.

היכן במרחב שבין הירדן והים כבר זוכה מציאות נורמטיבית-פורמלית זו לביטוי מעשי וגלוי? בירושלים, העיר שסופחה לה יחדיו: ירושלים המזרחית איננה רק ההווה, היא גם העתיד. כדי להבין זאת מספיק לקחת את שתי הצעות חוק אלו, חוק הלאום וחוק הנורמות, לחכך אותן זו כנגד זו עד להתמזגותן האידיאולוגית המושלמת, ואז לפקוח את העיניים: ברוכים הבאים לירושלים.

> תוכנית המתאר של "עיר שלוש הדתות" מקדמת את ייהוד ירושלים

ילדי שכונות סילוואן ועיסאוויה מפגינים במסלול של מרתון ירושלים. המרתון שעבר בשטחי העיר שמעבר לקו התפר גרם לחסימה של שכונות רבות במזרח העיר.

ילדי שכונות סילוואן ועיסאוויה מפגינים במסלול של מרתון ירושלים. המרתון שעבר בשטחי העיר שמעבר לקו התפר גרם לחסימה של שכונות רבות במזרח העיר.

השאיפות ארוכות הטווח של ממשלות ישראל בנוגע לשטחים ממוקדות בניצול השטח לטובת יהודיו, תוך נישול תושביו הפלסטינים. "חוק הנורמות" ביקש להתקדם נורמטיבית לשלב הבא של התהליך, בו אזרחי המדינה המנשלת לא ייאלצו עוד להסתפק ביישום חוקי מדינת האם על בסיס צווים באדיבות המפקד הצבאי, אלא יהנו מתחולתם הפרסונאלית תוך דילוג על הפורמליזם האדמיניסטרטיבי הכרוך במופע הכזבים של סמכויות "מפקד האזור". כל זה כבר מיושם בירושלים המזרחית, שם תחולתם של חוקי מדינת האם איננה, לכאורה, פרסונאלית: הסיפוח הפורמלי והחלת המינהל, המשפט והשיפוט של ישראל בעשרות הקילומטרים המרובעים של השטח המסופח שמותג כ"ירושלים המזרחית" התבצעו על בסיס גיאוגרפי: השטח על תושביו. אבל אם למישהו יש ספק בנוגע למופע הכזבים של סיפוח עיסאוויה ובנותיה, יהרהר נא לרגע בחוסר היכולת של פלסטינים לבנות כחוק בשכונותיהם כתוצאה מהעדר מכוון של תכנון ע"י הרשויות, בפערי התשתיות או באופן בו משטרת ישראל מתפקדת בתור המיליציה לקידום תהליך הנישול בעיר המזרחית. סיפוח "טריטוריאלי" דה-יורה, יישום פרסונלי דה-פקטו. ניצול השטח תוך נישול תושביו. נורמטיבי, יושם בהצלחה בבירת הנצח, מוכן ליישום בשטח סי ומעבר לו, עד שהפלסטינים שיוותרו בכמאתיים החורים (שטחי איי ובי) שבתוך הגבינה הישראלית יבינו את הרמז.

במקביל, השאיפות ארוכות הטווח בנוגע לשטחים שממערב לקו הירוק ממוקדות בסדר עדיפויות דומה: חוק הלאום ביקש להתקדם נורמטיבית לשלב הבא של התהליך, בו היהודים אזרחי המדינה לא ייאלצו עוד להסתפק ביישום הפריבילגיות שלהם על בסיס חקיקה רגילה ובעיקר באמצעות מדיניות בפועל העומדת לביקורת שיפוטית מסוימת, אלא יהנו ממרחב פעולה חוקתי רחב תוך דילוג על הפורמליזם הדקלרטיבי הכרוך במראית עין של דמוקרטיה. כל זה כבר מיושם בירושלים המזרחית: שם, למשל, "הפרת אמונים" של "תושב קבע" כלפי המדינה הכובשת – זו שביחס לה אכזרי ומגוחך לדרוש "נאמנות" – מהווה בסיס לשלילת תושבות ה"קבע" של פלסטיני תושב העיר, תושבות אשר יכולה, מעשה כשפים, להתפוגג. האם דרישת "נאמנות" מנתיני המדינה, תושבים שם, אזרחים כאן, העיקר שפלסטינים, נשמעת מוכרת? באופן דומה, הקלות בה עשרות אלפי פלסטינים תושבי העיר מצאו את משפחותיהם "מופרשות" לפתע לאחת מקרעי השכונות שמעבר לחומת ההפרדה: כך, תוכנית שמוקעת כקיצונית והזויה ל"הפרשת" אזרחים פלסטינים למדינתם העתידית ("אום אל פאחם לפלסטין"), למעשה כבר יושמה בפועל בגרסתה הירושלמית. נורמטיבי, מיושם בהצלחה במעבדה האכזרית והמדממת המכונה ירושלים, מוכן ליישום בתוך הקו הירוק, עד שהפלסטינים שנותרו במולדת יבינו את הרמז.

> ילדי מזרח ירושלים הפגינו נגד המרתון: "אתה נמצא בשטחי ירושלים הכבושה"

הפגנה בשכונת עיסאוויה נגד חסימת כבישי הגישה (צילום: אמיר ביתן)

הפגנה בשכונת עיסאוויה נגד חסימת כבישי הגישה (צילום: אמיר ביתן)

המהלך הוא אותו מהלך: קריעת העם הפלסטיני לגזרים תוך תשלום מס השפתיים הנדרש לשם המשך הפקת מופע כזבים שיוכל להחזיק במידה מספקת של לגיטימיות בישראל ובזירה הבינלאומית, תוך תיבול העניין במספיק "שיקולי ביטחון" וטראומות השמדה בהתאם לצורך. עם כל הפערים המעמדיים והחברתיים בישראל, היהודים בה הם אזרחים במובן העמוק של המילה – הן אלו שחיים בישראל והן אלו שחיים בשטחים. ואילו הפלסטינים באותו המרחב הגיאוגרפי חשופים לשלל סטטוסים מינהלתיים ומציאויות בפועל באדיבות המדינה: מאלו החיים בעזה המנותקת, דרך מובלעות הערים בגדה (שטחי איי) התלושות זו מזו, פיסות שטחי בי והראשונים לסיפוח עתידי בשטחי סי, לירושלים המזרחית שממזרח לחומה לזו שממערבה, לאלו שבתוך הקו הירוק.

את המציאות הזו מסייעים לתחזק אידיוטים שימושיים של גזענות-לא-מאורגנת, כמו ראש עיריית אשקלון (מישהו עוד זוכר?): נוחים להוקעה ולהסחת הדעת מהעיקר, במיוחד ברגעים בהם ביריוני להבה או תג מחיר מיצו את עצמם. כמה שימושי להוקיע את הגזענות נמוכת המצח, כחלק מאספקת הכסות הנורמטיבית למימוש הנישול המאורגן. לכך מצטרפים פוליטיקאים סבירים בעיני עצמם, אלו שיוכלו, בוודאי, לשווק למצפונם ולבוחריהם איך "בלמו" ואיך "השפיעו מבפנים", ש"שוללים את הקיצונים מימין ומשמאל" ואשר מספקים את הכסות הפוליטית התורנית, מממשלה לממשלה, לדמוקרטיה יהודית בלי זועביז, ל"סטטוס קוו" בחסות "תהליך שלום" אינסופי תוך המשך העמקת הכיבוש, לשחיקה מוסרית מתמדת של צלם האדם באשר הוא אדם ולעיוותים נורמטיביים שהם בבסיס היכולת למשטר מציאות זו.

הוויכוחים המתוקשרים סביב פרטים פומביים כאלו ואחרים בתהליך שימושיים תדמיתית לכל הצדדים השותפים לויכוח, להוציא כמובן לבני האדם שעל גבם כל זה מתנהל: מבחינת המתווכחים, שרובם ככולם שותפים להעמקתה והתמשכותה של מציאות זו, הוויכוח הקולני הוא כסות נוחה ובעיקר זולה לחידוד התדמית ה"לאומית" או ה"דמוקרטית", בהתאם לצורך האלקטוראלי. אבל כך או כך, עבור אלו שלא שוכחים את החיים עצמם, אין חדש תחת השמש, להוציא זהותו המתחלפת של מי שמוסיף ומקדם את אותו התהליך עצמו.

ובכל זאת, בכל זה אולי ניתן למצוא בשנים האחרונות חידוש אחד: ההתערטלות ההדרגתית מנשף המסכות. הרי המציאות היום ומזה שנים רבות כבר מאפשרת את מימוש התכליות של חוקי הלאום והנורמות. השינוי, אם כן, הוא בפומביות. כך, לא יהיה עוד הכרח להידרש לקריאת המציאות מבעד למס השפתיים ולא צריך יהיה לגזור את המסקנות באופן עקיף, דרך בחינה של אופן ההתנהלות בשטח. לא כיבוש זמני אלא על שליטה ישראלית על מנת להישאר בשטח וכדי שהפלסטינים ילכו – בינתיים מירושלים, מבקעת הירדן, משטחי סי; ובהמשך, מאזורים נוספים. הבהרה מי השליט ומי הנשלט ומה מקומו של כל אחד. מי שמפקפק בכך מוזמן לבחון את המציאות בירושלים המזרחית, המקום בו העתיד הוא כבר ההווה.

התפוגגותו של נשף המסכות היא המאפשרת לראות את המציאות ניכוחה ולהתמודד עם משמעויותיה. תהליך ההתפכחות הוא קשה, אבל יש בו זווית אופטימית מהותית: בלעדיו, האפשרות להמשיך בנשף המזוייף קלה ומפתה. ללא מסכות, המציאות והעתיד מתבהרים במלוא כיעורם. במציאות הנוכחית יש להביט בכנות מפוכחת; ואילו העתיד – הוא נתון בידינו.

חגי אלעד הוא מנכ"ל בצלם. 

> בדמוקרטיה על פי לוסי אהריש רק לערבים כמוה מותר לדבר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf