newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כלום לא קרה באו"ם, הרבה קרה כאן

שני מנהיגים שתקו ממושכות על הבמה בעצרת הכללית. שתקו על כל סימן לתקווה לשינוי. שניהם ממשיכים לבצר סטטוס קוו שנוח להם ועולה לנו בדם. ומה אנחנו עושים?

מאת:

די נדיר שחדשות, ובמיוחד כותרות ראשיות, עוסקות בשום דבר.

לא התפתחות, לא דרמה, לא שינוי, לא חדש, לא מעניין ולא חשוב – כלום. שום דבר. יותר שום דבר מה"תוכנית על שום דבר" של ג'רי וג'ורג' בסיינפלד.

שני מנהיגים, שני נאומים, אפס בשורה.

ראשון עלה אבו מאזן. אותו אבו מאזן שדרכו נכשלה באופן מוחלט. אותו אבו מאזן שכבר שנים אנחנו שומעים איומים שהוא אוטוטו שובר את הכלים / מתפטר / מפרק את הרשות / מבטל את הסכמי אוסלו. גם הפעם היו שמועות כאלה לקראת הנאום, שמועות שהוא עצמו מיהר להכחיש כדי לחסל אפילו את הבילד-אפ לנאום שלו.

עלה, ושוב הודיע על אוטוטו. כלומר, אוטוטו משהו לא ברור לגמרי, אולי, אם ישראל תמשיך לעשות את מה שהיא עושה כל הזמן ומה שברור שהיא תמשיך לעשות ואין שום סיבה להניח שתפסיק. אבל אוטוטו יהיה משהו-משהו, אתם תראו, או שלא.

> הכשלון: פרויקט השלום על מחמוד עבאס הגיע לדרך ללא מוצא

בנימין נתניהו על בימת העצרת הכללית של האו"ם (אבי אוחיון, לע"מ)

בנימין נתניהו על בימת העצרת הכללית של האו"ם (אבי אוחיון, לע"מ)

ואז נתניהו, עם הגימיק השנתי שלו. ואיראן. אותו נתניהו שחיסל סופית כל רמז אפילו לקיימו המדומיין של "תהליך שלום", שסירב לבצע את ההתחייבויות שלו ולשחרר אסירים במסגרת התהליך שהיה, שסירב אפילו להציע מפה אחת למדינה הפלסטינית שהוא חושב שצריכה לקום.

עלה, ולא אמר כלום. כלומר איראן, אבל גם שם כלום. באמת. שום דבר. שתיקה, גם בזמן שלא שתק.

ושני הכלום והשום דבר האלה מילאו את החדשות. משדרים מיוחדים וניתוחים וכותרות גדולות ופרשנים מפה ועד הודעה חדשה.

לימין אין תשובה

אבל יש משהו טוב בעיסוק הזה בכלום. כשעוסקים כל הזמן בחדשות הטריות ביותר, אין ממש מקום לחשוב על תהליכים, על מגמות, על כיוונים. רק רצים אחרי ההתפתחות האחרונה מאתמול, מלפני שעה, מהציוץ האחרון. דווקא העיסוק בכלום של האו"ם מאפשר מבט קצת יותר שקט, קצת יותר נוגה, על מציאות החיים שלנו פה עכשיו.

זו מציאות חיים של סטטוס קוו, שכל הצדדים כרגע פועלים לשמר. נתניהו, עבאס וגם חמאס שלא היו פה, ויחד עמם – גם אובמה ומרקל ומי לא. לאף אחד אין תוכנית לשנות את המצב דרמטית. רק להמשיך ולתחזק.

ולתחזק מה? את זה. עוד בני זוג שנרצחים לנגד עיניהם של הילדים שלהם. עוד הריגה שסביר להניח שניתן היה להמנע ממנה של בת 18. עוד הרוגים שהיו ורבים שעוד יהיו. עוד חודשים של תבערה בירושלים, של אבנים ומעצרים והגבלות תנועה ופצועים ואפליה בתקציבים ובאכיפה ובמה-לא נגד הפלסטינים במזרח העיר. עוד מעצרים מנהליים ממושכים ללא משפט. עוד בנייה של התנחלויות חדשות והכשרה של מאחזים לא חוקיים, לצד עוד חורבן של כפרים שלמים של פלסטינים (משני צדי הקו הירוק). ועוד ועוד מהמצור על עזה, ומשימור השלטון הגזעני בגדה המערבית, עם שתי אוכלוסיות שגרות זו לצד זו – אבל חוק שונה חל על כל אחת מהן: היהודים אזרחים, הפלסטינים נתינים של משטר צבאי, חסרי יכולת להשפיע על חייהם ולבחור את נציגיהם בשלטון.

זו המהות של הכיבוש והיא לא הולכת לשום מקום. עם כל ההתלהמות שלו, לימין אין שום פתרון למצב הזה. מצד אחד ברור לו שהוא לא יכול לגרש מליוני פלסטינים מהארץ, כמו שהוא אולי היה רוצה, ומצד שני – הוא לא מוכן להציע להם שום דבר חוץ מהמשך החיים תחת משטר זר, כנתינים סוג ז', שנאלצים לראות איך הם מאבדים את אדמתם לאט-לאט ושוקעים בעוני ובאבטלה. כך שברור שתהיה אלימות, וברור שזה יתפרץ, פעם אחר פעם אחר פעם. גם אם יירו בזורקי אבנים (וכבר יורים, ועוד יירו, וזה לא עזר ולא יעזור), וגם אם יכלאו יותר אנשים ליותר זמן. זה לא ישנה דבר.

> טולסטוי על הבמה בעזה: מלחמה, שלום, והתנגדות לדיקטטורה

מחמוד עבאס בעצרת הכללית של האו"ם, 2009 (מרקו קסטרו)

מחמוד עבאס בעצרת הכללית של האו"ם, 2009. שנה אחרת, אותו נאום (מרקו קסטרו)

והרשות הפלסטינית, המבוצרת בתוך עצמה, שכל קיומה תלוי בקשר הגורדי שלה עם ממשלת ישראל, לא תוביל התקוממות נגד זה. לא תשבור את הכלים. לא תתחיל במרי אזרחי עממי, רחב, של התנערות מהשלטון הזר ודרישה ברורה לאחד משניים: שוויון במלא במסגרת המדינה שנכפתה עליהם, או מדינה עצמאית. אחד משניים, אבל מיד.

ומה לנו יש?

ואנחנו? מה איתנו? פעם עוד הייתה מחאה ציבורית נגד הכיבוש גם בישראל. ניסיתי להזכר ולברר עם חברים אם מישהו זוכר מתי בכלל הפעם האחרונה שבה יצאו ישראלים לרחובות להפגין ולהביע התנגדות כלשהי למצב הנורא הזה, לכיבוש המתמשך ולכל החורבן שהוא ממית על כולנו. בצוק איתן, אמרו לי. בצוק איתן, ובהפגנה השנתית לציון יום השנה לכיבוש, ביוני האחרון. אז הפגנה טקסית קטנה אחת פעם בשנה. זו המחאה הציבורית נגד הכיבוש כיום.

זו, וגם – ואת זה חשוב להזכיר – המשמרות הקבועות של נשים בשחור, שממשיכות כבר 27 שנים כל יום שישי לעמוד בצמתים במקומות שונים בארץ ולמחות נגד הכיבוש. הקול האחרון שנושא את המסר הזה לחברה הישראלית ברחובות.

הנאומים של נתניהו ועבאס לא חידשו דבר. הם רק סיפרו ללא מלים את הסטטוס קוו המדמם שלא הולך לשום מקום, וגם את השתיקה העצובה של כולנו.

> נשים בשחור: 27 שנות התנגדות לכיבוש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf