newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשלון שביתת הרעב והלחץ הגובר על הרשות הפלסטינית

החטיפה, הקו הנוקשה של ישראל והיעדר הגיבוי מהרשות חיסלו את שביתת העצירים המינהליים. את האצבעות המאשימות יפנו בשטחים לרמאללה

מאת:

אתמול בערב הושגה עסקה על סיום שביתת הרעב של העצירים המינהליים הפלסטינים. על פי ynet, העצירים ישובו לאכול, ובתמורה יוסרו הקנסות הכספיים שהוטלו עליהם.

בהנחה שאין להסכם סעיפים נוספים שלא פורסמו, מדובר בניצחון מוחלט של הקו הנוקשה שנקטה הממשלה. לא רק שמאבק העצירים הסתיים ללא שום הישגים, אלא שקשה לדמיין מאבק דומה בחודשים ואולי אפילו בשנים הקרובות. בחזית בתי הכלא, שהיא אחת הסוגיות הנפיצות והכואבות בחברה הפלסטינית, מובטח לישראל שקט תעשייתי בזמן הקרוב. אפשר אולי לדבר על "הישג תודעתי" לשובתים, שהעלו את סוגיית המעצרים המינהליים לסדר היום, אבל גם הישג כזה מתאזן עם ניצחון הקו הנוקשה בממסד הישראלי, שגורס שלכל פעולה פלסטינית צריך להגיב באלימות ובנחישות.

בעובדה שהחזק ניצח והחלש הפסיד אין כשלעצמה שום דבר מפתיע, אבל יש כמה לקחים מהשביתה הזו שמצטרפים למגמה כוללת בשטחים.

השביתה נכשלה לדעתי בגלל צירוף של שלושה גורמים: הקו הנוקשה של ישראל, שהצביע על נכונות לתת לעצירים למות (או לחילופין, לנקוט בהזנה בכפייה שגם בה יש סיכון רציני למוות של האסיר); החטיפה שהסיטה את תשומת הלב הציבורית בארץ ובעולם מהשובתים; והיעדר הגיבוי של הרשות הפלסטינית.

> צפו: עימותים קשים ברמאללה בין מפגינים לשוטרים פלסטינים

שווה להתעכב על הסעיף האחרון: אחת הטענות הקבועות נגד הרשות ברחוב הפלסטיני היא שהיא עורכת משחק כפול עם המאבק הלא-אלים בכיבוש: תומכת בפומבי ומסתייגת בפועל. ברור שלא היה מאמץ אמיתי של הרשות לגבות את השובתים או להבליט את עניינם, וכך יכלה ממשלת נתניהו להסיק (כנראה גם בצדק), שאפילו אם אחד האסירים ימות, הרחוב לא יבער והמחיר שייגבה מישראל הוא נמוך.

זה נכון גם לחזיתות אחרות של המאבק העממי: הרשות השתתפה במימון הפגנות ויוזמות דומות, אבל היא נזהרת מאוד לא לתת להן להתפשט. הפגנות של כמה עשרות משתתפים במקומות קבועים (בלעין, נעלין, נבי סלאח, אל-מעסרה) שומרות מראית עין של התנגדות פלסטינית לכיבוש ולכן הן רצויות מבחינת רמאללה, אבל התפשטות של הפגנות עממיות גדולות תציב את הרשות בבעיה רצינית, ועלולה לאיים על קיומה עוד לפני שהיא תאתגר את ישראל.

הרשות אם כן היא שחקן של סטטוס קוו. אבו מאזן מעוניין להמשיך במאבק הדיפלומטי בישראל, אבל כל דבר שמעבר לכך – כמו שביתת האסירים – מסכן אותו עצמו ולכן אינו רצוי מבחינתו (כמובן, בדבר אחד עבאס צודק: כל התפשטות של המאבק תגבה מחיר כבד מאוד מהפלסטינים עוד לפני שהיא תקנה להם רווחים).

הבעיה מבחינתו היא שמצטבר כעס גדול ברחוב על הרשות, ובכל אפיזודה נוספת כמו משבר האסירים, היכולת של הרשות להכיל את התסכול הזה מצטמצמת והלגיטימציה אליה פוחתת. יכול להיות שאנחנו קרובים לקריסת הרשות יותר ממה שאנשים חושבים – וגם אם היא לא תקרוס, היכולת שלה למלא את תפקיד השוטר של ישראל באפקטיביות תלך ותקטן לדעתי.

דבר אחד כן נשאר משביתת הרעב: חוק ההזנה בכפייה. ייתכן שהליכי החקיקה יושלמו וייתכן שהם יוקפאו עד שיתעורר בהם שוב צורך, אבל הכנת דעת הקהל והרוב הקואליציוני כבר בוצעו. כך נכנס עוד אמצעי דרקוני של שליטה לארגז הכלים הישראלי.

והנה עוד אירוניה מרירה: בעקבות החטיפה ומבצע "שובו אחים", כמות העצירים המינהליים – כלומר בני אדם שמוחזקים ללא משפט – הוכפלה. בנוסף, התבשרנו על החזרה לפרקטיקה של הריסת בתים, עוד צעד של ענישה קולקטיבית ללא משפט.

כך צוברת ישראל עוד ועוד נצחונות טקטיים אלימים בדרך לכישלון הכולל, מכיוון שהצורך לשלוט במיליוני נתינים חסרי זכויות לא הולך להיעלם, אלא רק להפוך יקר ומסובך יותר. ההידרדרות במדרון הכיבוש נמשכת, והדרך למטה עוד ארוכה.

פוסט זה פורסם גם באנגלית באתר 972+

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf