newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"לאגף 350 אי-אפשר להבריח דבר פרט לאהבה ומוסיקה"

מכתב פתוח של אסיר מכלא אווין בטהראן בעקבות ההתקפה האלימה על אגף האסירים הפוליטיים

מאת:

כתב: עמאד בהאוור*

מעולם לא טעמתי קודם את טעם האַלָה. אני מרגיש שכל הגוף שלי טובע בכאב. נעצרתי למחרת יום הבחירות בשנת 2009 ולא היתה לי אפשרות לעמוד לצד האנשים בהפגנות. כשמתנפלים עליך 7-8 אנשים שכל אחד מהם שוקל מעל מאה קילו ומכים בך באגרופים, בעיטות ובכל הבא ליד, אחרי כמה דקות אתה כבר לא מרגיש דבר. אתה אפילו לא מרגיש אם שברת איבר כלשהו, אם אתה מדמם או לא. רק אחרי כשעה אתה מתחיל להרגיש שוב את עצמך ולבדוק איבר איבר כדי להבין מה עוללו לך.

מלבד החיילים, היו גם אחרים בלבוש אזרחי שהיכו את החבר'ה. אחד מאה עשרים קילו, בחולצה לבנה ללא צווארון מחוץ למכנסיים וזקן ארוך יחסית; אחד מאה שלושים קילו, שרירי ואתלטי, קצת יותר גבוה בחולצה לבנה-ורודה; אחד מאה ארבעים קילו בגובה של קרוב לשני מטרים, לבוש חליפה ופניו מכוסות מסיכה ועליה משקפי שמש; והיתר בעלי גוף גם הם, במכנסי ג'ינס צמודים ונעלי התעמלות.

אני הייתי בקומה השניה ולא היה לי מושג מה קורה למטה, רק שמעתי את הקולות של החבר'ה שהלכו והתגברו מרגע לרגע. הלכתי לעבר דלת הכניסה של האגף כדי לראות מה קורה.

שמעתי את חאג' אגא צועק 'תיכנסו בהם'. 30-40 חיילים עם אלות ועוד כמה על אזרחי שעטו במורד המדרגות. שם ראיתי לראשונה את המאה ועשרים קילו, שפשט את הז'קט שלו בכעס. הוא סובב את האלה מעל הראש, צווח וקילל. לרגע עלו מול עיני סצינות משנת 2009. אלה היו בדיוק אותם אנשים שכיסחו את האזרחים ברחובות. לא יכולתי לעמוד מן הצד ולראות את החבר'ה חוטפים מכות. הסרתי את שעון היד שלי והנחתי אותו על הרצפה. הלכתי לעבר חאג' אגא ומלוויו וצעקתי "למה אתם מרביצים?!"

ה"למה אתם מרביצים" שלי התפרש כ"למה אתם לא מרביצים לי" ותוך רגע התנפלו עלי כמה שגררו אותי לצד השני של האגף במכות ובעיטות. חאג'י עמד מולי ושאל "מי אתה?", אמרתי "עמאד בהאוור, מהמטה של מהנדס מוסווי". המאה ועשרים קילו הוריד לי אגרוף לתוך הפנים. הם התחילו לקלל את המהנדס. חאג'י אמר "המהנדס ואשתו מתחבאים בחור עכברים מרוב פחד!" והמאה ושלושים קילו צעק "שב!" לא זזתי. צנחתי לרצפה תחת מטר של אגרופים, בעיטות ומכות אלה. שוב נעמדתי על הרגליים והישרתי מבט אל תוך עיניו של חאג'י ממרחק קצר. המאה ועשרים קילו צעק "תוריד את הראש שלך! אל תסתכל לו בעיניים!" לא זזתי. המאה ושלושים קילו חישק את ידיו בין ירכיי, הרים אותי והטיח אותי ברצפה. שוב נחת על ראשי מטר של אגרופים, בעיטות ואלות. הרמתי את עצמי שוב, עמדתי מול הפנים של חאג'י ואמרתי "אנחנו עומדים כבר חמש שנים…"

עמאד בהאוור (מאתר iranhumanrights.org

עמאד בהאוור (מאתר iranhumanrights.org )

ככל שעבר הזמן, שלחו יותר ויותר חיילים לקומה התחתונה. הם הביאו אולי מאתיים חיילים. אחד המפקדים צעק "חיילים שלא רוצים להכות, שלא ירדו". חלק גדול מהם נשארו למעלה. העלו את הבחורים אחד אחד למעלה ולקצה השני של האגף. הידיים של כולם היו אזוקות מאחור. חלקם דיממו מהראש והפנים והלכו רק בקושי. וחלק הביאו במאוזן, כשהם תופסים אותם מהידיים והרגליים. הם הוכו כל כך קשה שכבר לא הצליחו ללכת בכוחות עצמם. הצלחתי לזהות שלושה מהם מבעד לחיילים: חלקתי, אבראהים-זאדה ופולאדונד. בסך הכל היו כשלושים.

הם קשרו את העיניים של כולם. גם בשבילי הביאו אזיקים וכיסוי עיניים. ניסיתי להתנגד קצת אבל לא היה טעם וגם לא היו לי כוחות. הם סידרו את כולם בשורה במסדרון הכניסה של אגף 350, מאוזקים ומכוסי עיניים, עם הפנים לקיר. חלק נאנקו. הם החלו שוב להכות בעוצמה רבה מאחור עם האלות על הגב והכתפיים של הבחורים. קול האנחות התגבר. הם יצרו מעין מנהרה מדלת הכניסה של האגף ועד למיניבוס, והאיצו בכולם להעלות עליו כשהם עוברים דרך "המנהרה" תחת מכות ובעיטות. לאורך כל המסלול ועד לרצפת המיניבוס היו כתמי דם.

במיניבוס, כולם אמרו את שמם בקול רם: מחמד דאוורי, ע'ולאם-רזא חוסרואי, מחמד סדיק כבודונד, מהרדאד אהנחאה, מג'יד אסדי, סהיל ערבי…

כנראה שמישהו התערב לטובתי כי קראו בשמי והורידו אותי מהמיניבוס. את היתר לקחו. חאג'י עמד מולי, בין אנשיו, ונשא נאום מליצי נגד מלחמת אחים ונגד מיר-חוסיין מוסווי, ובשבחי השלטון. הוא ביקש להבהיר לי שעשה אתי חסד גדול ושאם שוב יקרה דבר כזה אני צפוי לגורל מר מאוד. לחשתי לו באוזן כמה משפטים ונכנסתי לאגף. האגף היה הפוך ופרוע.

המאה ושלושים קילו הביא לי כוס מים קרים. הסוהר הראשי הורה לקחת אותי למרפאה של הכלא ולאשפז אותי. הם לקחו לפנַי למרפאה את אסמאעיל בוזורגרי. הצלעות שלו היו שבורות. אחר כך הביאו את אומיד בהרוזי בבגדים ספוגי דם; הוא שבר חתיכת זכוכית וחתך לעצמו את פרק היד. וכאמיאר סאבתי לקה בלבו.

שמעתי שהם "חשפו" כמה טלפונים ניידים ומכשירים להשמעת מוסיקה. מזה כחמש שנים שאסרו על הכנסת טלפונים ניידים לאגף. כל מפגן הכוח הזה היה בגלל שכמה מהבחורים רצו לשמוע את הקול של בני משפחתם מדי פעם, או להירגע לצלילי מוסיקה. לאגף 350 אי אפשר להבריח דבר פרט לאהבה ומוסיקה.

הגוף שלי כואב. אני לא מתכוון לכאבים של החבורות הכחולות על פרקי הידיים כתוצאה מאזיקי המתכת, ולא לכאב באוזן ימין כתוצאה מהסטירות החזקות, ולא הכאב בצוואר בגלל האגרופים שהנחיתו על ראשי ופני, ולא הפצעים על הלשון שנלכדה בין שיניי תחת המכות, ולא החבורות הכחולות על גבי בגלל המכות של אלות הפלסטיק, ולא כאבי הגב והברכיים שנבעטו בטירוף.

כל הכאבים האלה אינם חשובים במיוחד ויירפאו במהירה. הכאב הוא ממקום אחר. השנים בכלא גרמו לנו לשכוח את פצעי 2009. שכחנו את הכאב של האימהות והאבות, את כאב מותם של נדא, סוהראב, עלי, תראנה ויתר השהידים. פרח מזכרוננו הכאב של היריות, המקלות, האלות וכפפות האגרוף של לובשי האזרחי, שהעם סבל. מה שקרה באגף 350 ב-17 באפריל הזכיר לנו את כל האירועים ההם והכאב שלהם הציף את הגוף שלנו מחדש.

כשהגיע רוחאני, אמרנו שאם הוא יפחית מכאבם של האנשים ואם המצב ישתפר, אנחנו נסלח על מה שעוללו לנו. אפילו חלק מהאימהות השכולות אמרו שהן מוכנות לסלוח. אבל האירועים המדממים של ה-17 באפריל הוכיחו כי הטינה אוטמת את הלבבות השחורים שלהם בפני מחוות המחילה של 'הירוקים'. וחבל שלא לחשתי באוזניו של חאג'י גם את המשפט הזה: "אנחנו התכוונו לסלוח, תזכור, זה אתם שלא רציתם."

אפריל 2014, אגף 350, כלא אווין


* עמאד בהאוור היה מתומכיו של מיר-חוסיין מוסווי בבחירות בשנת 2009 ובשנה שעברה הביע את תמיכתו בחסן רוחאני.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf