להוקיע את עמיר בניון מהיציע השמאלי מזרחי

עמיר בניון הוא, לתפיסתו, זמר אקטואלי; הוא אוהב למהר ולהוציא שירים בתגובה לאירועים המסעירים את הדיון הציבורי. כך הוציא ב-2010 את השיר "אני אחיך", שיר שטנה נגד שמאלנים בעקבות דרישה של גופי שמאל להעמיד לדין קצינים ופוליטיקאים ישראלים בחשד לפשעי מלחמה (אליו כבר התייחסתי כאן), את השיר "אל נקמות הופיע" בעקבות החטיפה והרצח של שלושת הנערים, בעקבות הפיגוע בבית הכנסת בהר נוף הוציא את השיר "דם יהודי", וכעת, ברוח התקופה והרוחות הגזעניות נגד הציבור הערבי בארץ, פרסם את השיר "אחמד אוהב ישראל". המילים של השיר הזה כל כך אלימות ובוטות עד שהן גורמות לאריאל זילבר להיראות כחבר בנוער מרצ.

השירים ה"פוליטיים" האלה של בניון נוטים להיות ירודים מבחינת הלחן ובוודאי שלא עומדים בסטנדרטים המוסיקליים הרגילים שלו, אבל הבעיה האמיתית היא בתוכן שלהם: במסווה של מוסיקה, בניון מנפיק פעם אחר פעם כתבי שטנה אלימים, המפלרטטים לא פעם עם גבולות ההסתה נגד מי שהוא תופס כ"אחר" – ערבים ושמאלנים.

עמיר בניון מדכא אותי. הוא מדכא אותי כאשת שמאל (ועוד נחזור להגדרה הזו בהמשך), והוא מדכא אותי עוד יותר כמזרחיה. לא שיש לי אשליה שאין מזרחים גזענים, או שאני כל כך נדהמת לשמוע אחד; אני גם יודעת שבניון מצדו מעולם לא התיימר לייצג אותי כמזרחיה, וכן, אני יודעת היטב שאי אפשר לשים את כל המזרחים בסל מתובל אחד, ושלמרות הפיתוי לחשוב שהחיבור המזרחי למרחב הערבי מהווה חיסון כלשהו כנגד גזענות כל כך קשה, זה רחוק מלשקף את המציאות. וכן, אני יודעת היטב גם שיש גזענים בזויים ומסוכנים ממנו בהרבה, ולא מזרחים. אז למה בניון כל כך מדכא אותי?

בניון מדכא אותי כי יש מקום בו הוא ואני, אולי למרות הרצון של שנינו, בכל זאת חולקים מעגל משותף. ובדיוק כשם שאני מזדעקת כנגד ביטויי גזענות אנטי-מזרחיים המוטחים במירי רגב, אישה שדעותיה והתבטאויותיה נתעבות בעיני לחלוטין, כך גם בניון שותף לאותו שדה התייחסות מזרחי. ואף יותר מרגב, בניון אוצר ממש בקולו את המאבק נגד המחיקה התרבותית של המזרח, הוא נמצא בשדה שיח שמשמעותי לי. כמי שהקול הזה חשוב לה, אני מאמינה שמוטלת עלי האחריות להוקיע בקול ובפומבי את ביטויי הגזענות שמזהמים אותו כך.

המקום הזה הוא לא מקום נוח. הוא לא נוח כי אשכנזים נוטים להתרגש מהסיבות הלא נכונות מביקורת פנים-מזרחית, והוא לא נוח גם כי הוא נוגע בעצב חשופה שאנחנו מנסים לכסות עליה לא פעם, למשל באופן הזה:

הסרטון הזה הוא קטע מתוך תוכנית של חיים הכט, שבודקת כיצד אנשים מהרחוב מגיבים למקרי קיצון למיניהם. בקטע הזה בוחנים תגובות של עוברי אורח למוכר בפיצוציה בתחנת דלק המסרב למכור לצעירה ולצעיר פלסטינים.

רוב האנשים בקטע הזה מגלים הסתייגות מהתנהגות המוכר. רוב המסתייגים הם מזרחים. אחד מדבר על המניקה הערביה שהיתה לו בינקותו במצרים, שני מדגיש שהוא "ימין, ממש ימין", ובכל זאת מזדעזע עד צמרמורת מהתנהגותו של המוכר.

ראיתי את הסרטון הזה מוצג בחדווה אצל חברות וחברים מזרחים לא מעטים, כהוכחה לכך שבניגוד לדימוי הרווח, "הרחוב המזרחי" מתנער אינטואיטיבית מגזענות בוטה כזו.

החלחלה שמעוררת התנהגות המוכר אצל רוב המזדמנים למקום היא כמובן מבורכת וחשובה (ונניח כרגע לשאלה עד כמה עמוק שקועה הישראליות בסחי הגזעני שתגובות נורמליות כאלה מצריכות ציון לשבח מיוחד), אבל היא לא יכולה להיות חזות הכל. כי הגזענות העממית, משמעותית ככל שתהיה, היא עדיין שולית לגזענות ולדיכוי הממוסד. אלא שכדי לדבר על האספקטים האלה של הגזענות והדיכוי, אנחנו חייבים לדבר במונחים פוליטיים, והצרה היא שהשיח המזרחי עובר כבר איזה זמן תהליך דה-פוליטיזציה מטריד מאוד.

אחרי הכל, שמאל

יותר ויותר חברות וחברים מזרחים בוחרים שלא להגדיר את עצמם דרך החלוקה שמאל-ימין, ובוודאי שלא להזדהות כאנשי שמאל. הסיבות לכך מובנות: השמאל הישראלי סיפק במשך השנים מעט מאוד סיבות למזרחים להצטרף לשורותיו, ולא אחת אף עוין אותנו במובהק. כך היה וכך עדיין. ומי רוצה להמשיך ולהרחיב את התהום בינה ובין בני קהילה ומשפחה, כאשר בצדה השני של התהום מחכה בעיקר התנשאות, עיוורון ואטימות.

הטרנד הזה, להכריז על החלוקה לימין ושמאל כלא רלוונטית יותר לשיח הישראלי, הוא אולי מפתה, אבל גם בעייתי ואף מסוכן. הוא מסוכן מפני שבתוך הטשטוש הא-פוליטי הזה, לא פעם נוח לנו יותר להשתלח בשמאל הלבן כדי להתבדל ממנו אבל אנחנו מופקעים מהכלים הפוליטיים שיחייבו אותנו להתנער מבניון באותו האופן בדיוק. הוא מסוכן מפני שבמסגרת הטשטוש הזה, מפתה מאוד לחבק את אותו בחור מזרחי, "ימני ממש" כהגדרתו, על ההתנערות הבריאה שלו מהגזענות של המוכר, אבל הוא יניח לנו להתחמק מלברר עם אותו בחור מה המשמעות של הימניות הזו בפרקטיקות אחרות שאין להן ביטוי בוטה כל כך במרחב הציבורי.

הוא מסוכן כי הוא מאפשר לנו לעשות לעתים קרובות רומנטיזציה למזרחיות כחלק אינטגרלי מהמרחב (בניגוד לאשכנזיות), אך פוטר אותנו מלתת דין וחשבון על האופנים שבהם היא גם נהנית מפריבילגיות לא מעטות על חשבון ילידי אותו המרחב עצמו. הדין וחשבון הזה, לגבי האופנים שבהם המזרחים שותפים לדיכוי הפלסטיני, הוא פוליטי במהותו. דה-פוליטיזציה של השיח המזרחי מביא מאליו גם להתנערות מהאחריות לבירור החשוב הזה, וללקיחת האחריות הכרוכה בו. דוקא כקורבנות של דיכוי ארוך וממוסד, אסור לנו למצוא את עצמנו בפינה הזו.

> להכיר במציאות, לקרוא לפשיזם בשמו