למה בחרתי להצטרף לתנועת החרם על ישראל
כן, החרם הוא אכן צעד של ייאוש מהחברה הישראלית. אבל מי יכול לשכנע אותנו שיש תקווה להמשיך ולהטיל יהבנו על טוב-ליבם או על ההגיון של הישראלים?
כותב אורח: יואב שמר-קונץ
לחץ בינלאומי הוא הדבר היחיד שמניע את ישראל לשקול לקבל את הדרישות הפלסטיניות לסיום הכיבוש בשטחים. למשל, תנועת החרם העולמית. זה הדבר היחיד שמדברים עליו בתקשורת המיינסטרים הישראלית כאשר מדברים על הצורך, או הדחיפות אפילו, לנסות בכל-זאת ולפתור את הסכסוך, ולפתוח במו"מ רציני אל מול הדרישות הפלסטיניות. על זה מדברים, כי האלטרנטיבה היא סכנה של סנקציות ומשיכת השקעות, צווי מעצר בינלאומיים, חרם אקדמי, ביטול של הופעות וקונצרטים, וכיוצא באלה.
בעבר, פנינו אל המצפון הישראלי כדי לשכנע את הישראלים שהכיבוש אינו מוסרי ולכן חייב להיפסק. אך היום, חוסר המוסר שבכיבוש לא מפריע לישראלים; לא המחסומים, הפרת זכויות-האדם, החומה או ההפצצות מהאוויר. הם למדו לחיות עם חוסר המוסר והצדק הזה ולהסביר אותו לעצמם, לשכנע את עצמם שהכול בסדר ושהכול באשמת הצד השני.
גם בעיות של אובדן הביטחון האישי לא מפריע כל-כך לישראלים של 2015. ידענו ימים גרועים בהרבה, ותמיד הסתדרנו. בכל אופן, זה מה יש, ואין ברירה. ככה זה פה. "הם יכו בנו, לא משנה מה נעשה”. אחר-כך ניסינו לשכנע את הישראלים שהכיבוש לא משתלם כלכלית, "כסף לשכונות ולא להתנחלויות", אך גם זה לא ממש עבד, ואולי גם לא ממש נכון היום. זאת בהתחשב בשגשוג של תעשיית הנשק והטכנולוגיה הצבאית, וכאשר רבות מההתנחלויות הן בעצם חלק של הפריפריה של ישראל.
היום, הדבר היחיד שמדאיג את הישראלים באמת בעניין הפלסטיני הוא הבי.די.אס – חרם, משיכת השקעות, סנקציות. תהליך מדיני או בידוד בינלאומי, שלום או חרם ודה-לגיטימציה. הסכנה כי ישראל תתפס בעולם כמדינת אפרטהייד בלתי-לגיטימית, כמשטר שיש להוקיע אותו, לבודד אותו, לחנוק את הכלכלה שלו, זה מה שמפריע לישראלים במדיניות של נתניהו. שהוא מבודד את ישראל בעולם ומרחיק מעלינו את דעת הקהל העולמית.
> החרם הוא לא צעד של ייאוש, הוא אסטרטגיה
מימין חולצת הקמפיין, שקוראת להשתתף בחרם ולהתנגד למוצרים ישראלים. (צילום: רולה סלמה, Just Vision)
כן, צעד של ייאוש מהישראלים
קריאה לחרם בינלאומי אינו ניסיון ישיר לשכנע את דעת-הקהל הישראלית לסיים את הכיבוש. כן, החרם הוא אכן צעד של ייאוש מהחברה הישראלית. ומי יכול לשכנע אותנו שיש תקווה להמשיך ולהטיל יהבנו על טוב-ליבם או על ההגיון של הישראלים? בזמנו, גם לנסוע לשטחים כדי להפגין יחד עם הפלסטינים מול כוחות צה"ל, נגד המחסומים, בניית הגדר וההתנחלויות, נתפס בעיני רבים כצעד של ייאוש מהחברה הישראלית. כי כישראלים עלינו להישאר ולהפגין בתוך החברה שלנו, ברחובות תל-אביב, בכיכר רבין או כיכר מוזיאון ת"א, לחתום על עצומות ומאמרי-דעה בעיתונות ולא לצאת לשטחים ו"לעשות בעיות" מול החיילים שרק עושים את העבודה שלהם, מול אלה ששומרים עלינו.
אבל אחרי שנים של הפגנות, עצומות, מכתבי סרבנות וכנסי מחאה, בחרנו לא להישאר רק בכיכר רבין או מול הקריה, אלא גם לצאת ולצעוד לצד המדוכאים. לא רק לדבר בשמם, לא להחליט עבורם מה טוב בשבילם, לא רק לדבר עם כמה מנציגיהם אשר קיבלו אישור להיכנס לישראל, אלא לבוא ולהצטרף להפגנות שהפלסטינים עצמם מארגנים ויוזמים, ולהיות שותפים (ענווים) למאבק השחרור שלהם. ללא אלימות.
מן הסתם, בקרב ישראלים הקריאה לחרם על ישראל יוצרת בעיקר התנגדות וחרדה אמיתית לעתיד המדינה, החברה, הכלכלה והתרבות. אך בניגוד לקריאה של ישראלים לישראלים אחרים לשים קץ לכיבוש הצבאי בשטחים, שגם היא יוצרת התנגדות חזקה והאשמה בבגידה והחלשת העם, הצבא והאומה, יש לתנועת החרם סיכוי חדש להשפיע על המציאות. החרם מאיים על הישראלים, כי הוא סוג של "תג מחיר" בינלאומי – המחיר שהישראלים עלולים לשלם בגלל מדיניות ישראל בשטחים.
הקריאה לחרם בינלאומי נתפסת בעיני רבים כקריאה אנטי-ישראלית, נגד המדינה, כבגידה, משום שהיא נעשית בזירה הבינלאומית, אל מול "הגויים", ולא בין ישראלים ובין עצמם, בעברית. אך זו הרי צביעות, שהרי אותם מאשימים הם הראשונים להסביר את ישראל אל מול אותם "גויים", שאל לנו לבוא איתם במגע. רשמית, הקריאה לחרם גם אינה חוקית במדינת ישראל, מאז "חוק החרם" של 2011. אבל גם השתתפות של ישראלים בהפגנות לא-אלימות בשטחים, כמו נגד הגדר בבילעין, למשל, היא פעילות בלתי-חוקית, שנראית לישראלים רבים כהשתתפות בהפגנה פלסטינית "נגד הצבא".
> בגדה המערבית מתרחב קמפיין החרם על מוצרים ישראלים
שלט בכניסה לחנות מכולת ברמאללה: "בהמשך להשתתפותנו בקמפיין החרם – מכירה במחירי עלות של הסחורות הישראליות, כדי להיפטר מהן". (צילום: ג'סיקה דוואני, Just Vision)
סולידריות עם המאבק הפלסטיני
בראש ובראשונה, תמיכת אזרחים ישראלים בקמפיין החרם הבינלאומי נגד ישראל ומוסדותיה היא עמדה מוסרית של סולידריות עם חברינו ושותפינו הפלסטינים. תמיכה במאבקם הצודק והלגיטימי, חיזוקם ועמידה לצדם בקריאתם הצודקת לחירות, עצמאות וסיום הכיבוש של 1967. כאזרחים ישראלים, יש לנו תפקיד חשוב בתנועת החרם העולמית. כישראלים, יש לנו את היכולת לחזק את הפלסטינים במאבקם בזירה הבינלאומית, כפי שעשינו כאשר הגענו לבלעין, למחסומים, להפגנות נגד הגדר, כדי להפגין סולידריות עם המאבק העממי בשטח. עשינו זאת כדי להביע סולידריות, כדי לחזק את ההפגנות הלא-אלימות, וכדי להגן פיסית על המקומיים, בנוכחותנו, מפני שימוש בירי חי על-ידי הצבא.
כך אנו יכולים גם להגיע לזירה הבינלאומית, להיענות לקריאה הפלסטינית העממית משנת 2005, להשמיע קול אחר מזה של משרד החוץ הישראלי, ולהביע את תמיכתנו במאבק הלגיטימי והצודק של המנהיגות הפלסטינית והעם הפלסטיני למען עצמאות וסיום הכיבוש הישראלי. כישראלים, יש לנו תפקיד חשוב בהפרכת האשמות שווא בחתירה נגד קיומה של ישראל של 1948 או קיום הישראלים בכלל, או ניסיונות להסית הדיון מהסוגיה הפלסטינית להאשמות באנטישמיות.
תקווה לחיים משותפים
אך מעבר לצעד של ייאוש מהישראלים, ומעבר ליעילות של תנועת החרם, יש כאן צעד של תקווה לשותפות ישראלית-פלסטינית. השותפות הפלסטינית-ישראלית בקמפיין החרם הבינלאומי היא שותפות אמת בין חברה אזרחית פלסטינית שאין לה כבר מה להפסיד, ובין אזרחים ישראלים שבוחרים לעמוד לצד הפלסטינים, למרות המחיר האפשרי שהם עלולים לשלם, בהתרחקותם מהחברה הישראלית, בנידוי והוקעה. מה לעשות, הסיכון הזה הוא חלק מסולידריות.
זו בילעין החדשה. את סכנת כדור הגומי הטועה או מכות ממתנחלים על גבעות הטרשים של דרום הר-חברון ובמטעי הזיתים של מבואות בית-לחם ורמאללה יחליפו מסדרונות מטה האו"ם בז'נבה ובניו-יורק, ומשרדי הממשלה בלונדון, פריז וברלין, השגרירויות בתל-אביב ונציגות האיחוד האירופי ברמת-גן. את הג'יפים של הצבא ואת רימוני הגז המדמיע יחליפו נציגי משרד החוץ של מדינת ישראל ודוברי מערך ההסברה הישראלי. זו הזירה החדשה של המאבק המשותף הפלסטיני-ישראלי. שם גם מקומנו, אם ברצוננו להיות הן שותפי אמת של חברינו הפלסטינים והן יעילים במאבק למען שחרור שני העמים, הפלסטיני והישראלי, מהכיבוש.
לבסוף, השתתפות ישראלית בתנועת החרם הבינלאומי היא גם השקעה בעתיד המשותף לשני העמים, ביום שאחרי הכיבוש. זאת משום שבמאבק משותף זה יכול להבנות האמון והשותפות בינינו ובין המנהיגות הפלסטינית החדשה, והמחויבות שלנו והנאמנות שלנו כישראלים לא רק למדינת ישראל, אשר בזכותה אנו קיימים כאזרחים, אלא גם לעתיד של חיים משותפים ושוויון בין כל יושבי הארץ הזו.
יואב שמר-קונץ הוא דוקטורנט למדעי המדינה באוניברסיטת שטרסבורג ואמסטרדם, מומחה ליחסי האיחוד האירופי עם ישראל-פלסטין. בן 36, יליד ירושלים.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
