למה אני מדברת עם התקשורת הישראלית על מה שקורה בעזה
אולי זה קצת מסוכן, אבל החיים במקום שכוח-אל כמו עזה מחייבים אותך לצעוק את דבריך בקול רם וברור, ולהגיע למקומות שמהם מגרשים אותך. יש לי אחריות לספר על הסבל של 1.8 מליון תושבי הרצועה
כותבת אורחת: עביר איוב, עזה
מאז תחילת מבצע צוק איתן בשבוע שעבר, אני לא מפסיקה לקבל פניות מערוצי טלוויזיה ורדיו ישראליים המבקשים ממני לעלות לאוויר ולדבר על המצב בעזה. אף פעם לא חשבתי פעמיים אם להיענות להצעות אלה או לא, כי אני סבורה שיש לי אחריות לדבר ולהגיע לאזני הקהל הישראלי.
עם זאת, בכל פעם שהתראיינתי השאלה הראשונה הייתה: זה לא מסוכן בשבילך לדבר בכלי תקשורת ישראלי ולהזדהות בשמך המלא? ובכן, אף אחד לא אמר שלא. בעזה קיום מגע עם ישראלים הוא תמיד נושא רגיש ואף לא מקובל, גם כשמדובר בממשלה. החמאס אסר על עיתונאים מקומיים בעזה להיות בקשר עם התקשורת הישראלית מסיבות שנוגעות לביטחון ואחרות.
תמיד הבנתי גישה זו אך לא אימצתי אותה. למה שאפחד לדבר עם הצד השני של הסכסוך על הצד הראשון של הסכסוך שאליו אני שייכת? למה שלא אזדהה בשמי כשאני מפיצה את המידע על הסבל איתו מתמודדים 1.8 מליון פלסטינים תושבי עזה? ובכלל, איך שקט וחרם על התקשורת הישראלית יכולים בכלל להועיל לפלסטינים?
אני מבינה שזה קצת מסוכן ומאוד מאתגר. לאנשים בעזה יש קושי בכלל להתמודד עם כל מי שחי מעבר למחסום ארז. אולי לפני שנת 2000, כשפרצה האינתיפאדה השנייה ושני האזורים נותקו לגמרי זה מזה, אנשים יכלו להבין את הצד השני טוב יותר. אך מאז תאריך זה החלו תושבי שני השטחים לחשוב אלו על אלו כחייזרים.
מבנים הרוסים בעזה, צוק איתן (באסל יאזורי / אקטיבסטילס)
אנשים מצביעים עלי כעל מישהי שקשורה יותר לתקשורת הישראלית, אבל אני לעולם לא מתעייפת מלהגן על הדברים בהם אני מאמינה. לעבודה שלי עם התקשורת הישראלית אין שום קשר לעמדותי הפוליטיות; אני רק חושבת שאי אפשר להדיר את הקול הפלסטיני מהנרטיב הישראלי, אחרת ילך לאיבוד חלק גדול מהאמת, ואני לא רוצה שהאמת הזאת תלך לאיבוד.
בסיקור שלי אני תמיד משתדלת להיות עצמאית ככל האפשר. תמיד אני מדווחת שאני חושבת על האנשים בשני הצדדים. אני מנסה להתחבר למנטליות הישראלית כדי שהם יוכלו לשמוע אותי. למרבה הצער, האנשים בישראל מולכים שולל על ידי התקשורת הימנית. במקום לקדם את הנראטיב הישראלי הזה על ידי כך שנישאר בשקט, אני חושבת שאנחנו צריכים להשתתף בשיחה, שזכותנו להשתתף בה.
אני שמחה שלמדתי את השפה האנגלית, ועכשיו אני לומדת גם עברית, בגלל שהחיים במקום שכוח-אל כמו עזה מחייבים אותך לצעוק את דבריך בקול רם וברור, ולהגיע למקומות שמהם מגרשים אותך. ההימנעות מלדבר עם הצד שאתה לא אוהב לא תעזור לך לנצח אותו.
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+. תרגום: שושנה לונדון-ספיר
* עביר איוב, 26, למדה ספרות אנגלית באוניברסיטה האיסלאמית של עזה. היא עיתונאית שכיסתה את המלחמה האחרונה בעזה וכן נושאים פנימיים שונים. היא כתבה מאמרים לאתרי האינטרנט של "אל ג'זירה", "הארץ", "אל-מוניטור" ואחרים.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
