כשהרווחים קורצים, הציונות מתה: מאות עובדים בנגב בסכנת פיטורים

אין ציונות בנגב. הכול מתחיל ונגמר בכסף. מי שמדברים גבוהה-גבוהה על הבאת "אוכלוסיה איכותית וחזקה", כאילו מי שגר שם הוא חלש ופגום, לא רואים אלא כסף: אנשים מבוססים, במקומות עבודה מסודרים, שמסוגלים לשלם ארנונה וגם יידחסו במגדלי יוקרה עם שם לועזי, בעיר שאין לה בעיה של עתודות קרקע, כמו באר שבע. על שטח של בלוק עמידר, הרי אפשר להקים מסחטת ארנונה אדירה.

שני מפעלים גדולים, שהם סמלים בנגב, "חרסה" הוותיק בבאר שבע ו"מגבות ערד" בערד, עומדים כנראה לפטר את כל עובדיהם ולהעביר את הייצור לירדן. "מגבות ערד" כבר ערך שימועי פיטורין ושלח את עובדיו לרחוב. "חרסה" עלול ללכת בעקבותיו. גם התעשייה הכימית בנגב, אחד המעסיקים הגדולים, לא מרוצה מרמת הרווחים ומאיימת להעביר את עסקיה למקום אחר.

עיריית ערד החליטה לא לשבת בשקט והיא מחריפה את מחאת התעסוקה: ביום שישי, התקיימה הפגנת תושבים והושבתה מערכת החינוך ביישוב. "לאור הדרדרות קריטית במצב התעסוקה והסכנה המרחפת על עתידה של ערד, אנו יוצאים בצעדי מחאה ובקריאה לממשלת ישראל שלא להפקיר את עירינו ולקבל החלטות מידיות בטרם יהיה מאוחר מדי", אומרים בעירייה. טלי פלוסקוב, ראשת העיר אף הוסיפה: "אנו נלחמים על הבית שלנו ועל עתיד הציונות. אם ערד תיפול, כל הנגב ייפול. אני מצפה ודורשת מהממשלה פתרונות ולא סיסמאות".

אם לא ישתנה דבר אזי בשלב הראשון, בימים הקרובים, מאות עובדים יצטרפו אל מעגל האבטלה ההולך וגדל בנגב. מהרגע שיושלכו אל הרחוב, לא יהיה מי שיעשה הרבה עבורם. הם יהפכו שקופים. הם יעמדו בתורים הגדולים בשירות התעסוקה ובביטוח הלאומי. לשירות התעסוקה, אם להודות על האמת, אין מה להציע לאנשים שעברו את גילאי הארבעים, ומי שבגיל חמישים פלוס, כי את רוב חייו בילה במפעל, חשוב כמת. הביקור בלשכה, אחת לחודש, יהיה צעד פורמאלי על מנת לקבל את דמי האבטלה – לתקופה ובשיעור מהנמוכים בעולם המערבי. בישראל רשת הביטחון למפוטרים כמעט ולא קיימת.

> בבאר שבע מתים צעירים יותר

עיר הבה"דים: תעסוקה, אבל לאנשים מהמרכז

מרבית התעשייה בנגב לא קמה מטעמי ציונות: רק באזור המבודד ההוא ניתן היה לקבל כוח אדם זול וכנוע. משך עשרות שנים מערכת החינוך ניתבה את התלמידים למסלולים ומקצועות שאין להם דרישה בעולם המודרני. לא אחת הייתה סינרגיה בין בית הספר לבין המפעל והיו מגמות כמו מסגרות לבנים וכלכלת בית לבנות. בבאר שבע החינוך חולק מסורתית בין שכונות. היו מקיפים אליטיסטיים יותר ובתי ספר מקצועיים מושקעים פחות. עבודה אצל אחד המעסיקים הגדולים: עירייה, תעשייה כימית או בית החולים המקומי, נחשבה בפרובינציה הדרומית להצלחה בחיים. המפלט היה לנסות המזל במרכז.

בבאר שבע בפרט ובנגב בכלל לא השכילו להקים תעסוקה מודרנית. אחרון המפעלים קם לפני עשורים, תחת שלטון המערך דווקא. הנגב, להוציא מובלעות, הוא ימני עד ימני קיצוני. עם זאת, דווקא אותן מפלגות להן הוא מצביע באדיקות, הן אלה שהנציחו את המצב.

הרשויות המקומיות יודעות כי מאות ואלפי מובטלים עלולות להזיק להן תדמיתית. יותר משהן חרדות לגורל המפוטרים, הן חרדות למחירי הנדל"ן וליכולתן לגבות ארנונה.

בימים אלה נבנים פרויקטים גרנדיוזיים בנגב, מרביתם מבוססי צבא – מקריית הסייבר ועד עיר הבה"דים. לכאורה, אלפי מקומות תעסוקה איכותית. זה לפחות מה שראשי הערים בנגב מנסים למכור לתושבים. במציאות, מרבית כוח האדם המקצועי – קרי, אנשי היי טק – יבוא מהמרכז. שם, מה לעשות, מרוכזים המוחות והתעשייה. מקומות התעסוקה שיוצעו לתושבי באר שבע והנגב יהיו בלואו-טק: שמירה, ניקיון, מטבח.

> התקוממות ה-20 אלף: שביתת פועלות הטקסטיל במנהטן

חיים בשוליים, מתפרנסים מבקבוקים

לאותם מאות ואלפי מפוטרים בחודשים הקרובים צפוי מסלול כואב: במקרה הטוב, הם יהיו עובדי קבלן שקופים. במקרה הפחות טוב, הם יעברו חודשים ללא פרנסה ויתפרנסו מעבודות מזדמנות. באר שבע הפכה גן עדן לכוח עבודה זול, שקוף ונטול זכויות, שאין לו לא שבת ולא חג. יש צעירים שיעשו הכל בשביל להתקבל למקומות עבודה, שמנצלים אותם.

ש', בת 21, התקבלה "בפרוטקציה" לעבודה במקום בילוי. את הנסיעות, גם בלילות, היא מממנת מכיסה: מונית ממקום עבודתה ועד ביתה בשכונה ה' בבאר שבע עולה כ-50 שקלים. המעסיקים שלה גם גובים ממנה קנסות, אם לא עמדה ביעדים או אם הייתה תקלה. מקומות אחרים עובדים בשיטת התשלום היומי או השבועי, לא מקיימים יחסי עובד-מעביד.

אחת התוצאות היא שאותם צעירים לא יוכלו לתבוע דמי אבטלה אם יפוטרו. יש מי שמוצאים עבודה באיסוף פחיות ובקבוקים משומשים. ביום שישי, בשוק העירוני, הם יריבו על כל פחית משקה וגם יאספו, בתום יום המסחר, את הירקות שנותרו. סוחרי השוק העירוני בבאר שבע, בעצמם אנשים קשי יום, הם רחמנים ומשאירים להם סחורה טובה. אם אפשר למצוא בבאר שבע שארית של אנושיות, זה דווקא בשוק, אותו שוק שרוצים לסלק לטובת נדל"ן יוקרתי.

אין ציונות בנגב, גם לא אצל אותם סטודנטים תל אביביים הנראים חדורי מוטיבציה ומדברים בפאתוס על רצונם לתרום: יש להם מקומות בילוי משלהם, עיריית באר שבע סידרה לחלקם מגורים בזול ויש מלגות שנער באר שבעי בחיים לא יקבל.

לשם איזון, יש לציין שהמכללה הטכנולוגית ומכללת סמי שמעון, המכשירות מדי שנה אלפי צעירים למקצועות פרקטיים, שיספקו להם פרנסה מעולה, מפעילות מערך מלגות וסיוע, כך שכל צעיר באר שבעי שרוצה ללמוד רק צריך לבקש. השר סילבן שלום הטיח, כך פורסם, בראש הממשלה נתניהו את המשפט: "שהבן שלך יהיה פחח". דווקא במקצועות הטכניים, בפחחות, מכונאות, בתחומי החשמל, הקירור ובעיקר במקצועות הבנייה, יש מחסור חמור.

הסטודנטים הם לא הפתרון

הבעיה של הנגב היא ניתוקו הגיאוגרפי והמנטאלי מהמרכז. 67 שנות עצמאות לא הצליחו לשבור את ה"בין גדרה לחדרה". גם אם יצבעו את ערי הדרום במזרקות עם תאורת לד ושלטים נוסח צפון קוריאה עם כל מיני סיסמאות, רובן ככולם ריקות מתוכן, עדיין הדרום שבוי בידי טייקונים ובעלי מפעלים שבהנפת אצבע, יכולים לעבור לייצר בירדן.

אולי זה מאכזב מישהו, אבל אותם צעירים חייכנים, הבאים מהמרכז לנגב הצחיח, לא עושים את זה כי הם אוהבים מדבר, אלא כי הם מקבלים קרקעות, הנחות במס ומיני הטבות. הכול כסף ולמען כסף. גם המפעלים הם כסף טהור. גם הרשויות המקומיות רוצות כסף וכוח. הן מטפחות שכונות אמידות, אוהבות תלמידים מצטיינים ותושבים שמשלמים בזמן ומפרנסים מנגנונים אדירים.

אם משהו או מישהו יכול להציל את אותם מאות מפוטרים בנגב, זוהי ההסתדרות, במקרה והם מאוגדים. אם לא להציל את מקום עובדתם, לפחות לדאוג שייצאו כשבידם כל הזכויות כחוק, ואולי ייפתחו בפניהם אפשרויות להילקט במקום אחר. ולא, זה הם מול חברה שלא תכיר בהם. אם יש משהו שמטיל אימה על אנשים בבאר שבע ובנגב, זה להישאר ללא עבודה.

בשנת 1986 הוקרן בערוץ הראשון סרטו של רם לוי "לחם". בזמנו, הסרט החשוב הזה עורר הלם, כשהציג את החיים של "ישראל השנייה" בערי הדרום ואת חייה של משפחה שמטה לחמה נשבר. מומלץ מאוד לצפות בסרט: שום דבר לא השתנה בנגב. רק יחסי הציבור נהיו מתוחכמים יותר ואגרסיביים יותר.

> תושבי ערד יוצאים לקרב אחרון למניעת הקמת מכרה פוספט ליד עירם