newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הרוב הצביע נגד שתי מדינות: זה הזמן למדינה אחת

אין מה לשכנע את הציבור היהודי בפתרון של שתי מדינות. הרוב המכריע הצביע נגד זה. למעלה מחצי מיליון מתנחלים לא הולכים לשום מקום. אין ערובות שמדינה פלסטינית לא תסכן אותנו. הדרך היחידה היא שוויון אזרחי בשטחים

מאת:

כותב אורח: יונתן אמיר

בכל פעם שאני אומר שפתרון שתי המדינות אינו מציאותי ושצריך לחשוב על דרכים אחרות, מצביעי השמאל-מרכז קופצים בשילוב של כעס, עלבון, התנשאות ורחמים. הם טוענים שזו אמירה הזויה, מסוכנת ואכזרית (!), אמירה שמעידה על רצון לחסל את מדינת ישראל, ומנותקת מרצון ״הרוב היהודי השפוי״.

אז ראשית – תזכורת: בכנסת החדשה יישבו 107 חברי וחברות כנסת ממפלגות יהודיות. 78 מהם מתנגדים לפתרון שתי המדינות, ונחלקים לרוב של מתנגדים גורפים (הליכוד, הבית היהודי, כולנו, ש״ס, יהדות התורה וישראל ביתנו), ומיעוט שמדבר על הסכם אך מציב תנאים שהופכים אותו לבלתי אפשרי (יש עתיד). מנגד ניצבים התומכים המוצהרים בפתרון שתי המדינות: 5 ממרצ ו-24 מהמחנה הציוני. סה"כ 29 מול 78.

אלו הנתונים. לא הפרש של 2-3 מנדטים שיצטרפו עד הפעם הבאה, לא שכנועון קטן וזה מאחורינו, לא ״רוב״, לא ״שפוי״, לא ״תומך״ ולא ״בפתרון״. שלושה רבעים מהיהודים נגד שתי מדינות, ורבע בעד. ברוכים הבאים למיעוט הזניח.

האמונה ש"יהיה בסדר" לא מספיקה

מאז סוף שנות ה-90 אין מערכת בחירות שלא מעוררת דרישה פנים-שמאלנית לחשבון נפש. הבעיה היא שבמקום לגבש סדר יום מעודכן, השמאל עוסק שוב ושוב בשאלה איך מקרבים מצביעים חדשים לרעיונות ישנים. זה הגיוני כשמדובר בשאלות עקרונית כמו זכויות אזרח, שוויון מיני ומגדרי או תקצוב תרבות, אבל לא כשעוסקים בפתרונות פוליטיים קונקרטיים.

נשים בצד את העיוורון הפריפריאלי והעדתי ההיסטורי של השמאל ונתמקד דווקא בסיפור הישראלי-פלסטיני שבו הוא צודק עקרונית. הלך הרוח אומר שאם מנהיגי השמאל רק ישכילו לפנות אל הציבור בצורה שתאפשר להחליף את השלטון, הכל יסתדר. אבל כפי שכתבה השבוע ידידתי אילת מעוז, בישראל אין בעיית שלטון אלא בעיית משטר. הריבונות הישראלית מבוססת על משטר הפרדה, שנוסד ומתוחזק במשך עשרות שנים הן על ידי ממשלות הימין והן על ידי ממשלות השמאל. הפתרון של השמאל הציוני להפרדה בכוח הוא הפרדה בהסכמה. זה פתרון שגובש החל משנות ה-70 ונוסה באופן חלקי בשנות ה-90.

לא אכנס לסיבות שבגללן הוא נכשל בתהליך אוסלו, רק אכתוב שגם אם הייתה תקופה שבה הפתרון הזה היה רלוונטי – וגם זה בעירבון מוגבל – אז הרי שחמישה עשורים, חצי מיליון מתנחלים, הסכם ביניים כושל והתנתקות אחת אחרי כן, די להעיף מבט במפות כדי להבין עד כמה קלושים הסיכויים לקיימו בימינו.

> שתי מערכות חוק לשני עמים: המציאות הגזענית בשטחים

הגדה המערבית, אזור ירושלים וצפונה ובקעת הירדן וגדר ההפרדה (מקור: בצלם)

מי שיסתכל במפה יבין: אין מצב לשתי מדינות. הגדה המערבית, אזור ירושלים וצפונה ובקעת הירדן וגדר ההפרדה (מקור: בצלם. לחצו להגדלה)

גם אם נניח שניתן לשכנע אחוז גדול מהמתנחלים להתפנות מרצון, ונניח שהכלכלה הישראלית תוכל להתמודד עם המחיר, ונניח שמדינה שלא הצליחה לטפל בפחות מעשרת אלפי מפונים מרצועת עזה תצליח לעשות זאת עם מאות אלפי מפונים מיהודה ושומרון, ונניח שימצא הסדר מוסכם לביקורים במקומות הקדושים לשני הצדדים, ונניח שהפלסטינים יסכימו להסתפק ב-21 אחוזים מהשטח ופירוז מנשק, ונניח שיסכימו לוותר גם על זכות השיבה, ונניח שימצא פתרון להפרדה בין עזה ליו"ש, ונניח שההסכם יתקבל על ידי הרוב הפלסטיני ולא רק קומץ פקידים מרמאללה. גם אם נניח את כל אלה, אחרי כישלון אוסלו וההתנתקות, מי ערב שכעבור חודש לא יתחילו מתקפות טילים יומיומיות על המרכז? לשמאל הציוני אין תשובה מספיק טובה חוץ מאמונה שיהיה בסדר. פלא שמעטים כל כך קונים את הסחורה?

בניגוד לשמאל הציוני, הימין דווקא מבין שהפלסטינים ושאיפותיהם לא הולכים לשום מקום. הבעיה היא שגם לו אין שום חזון או תוכנית הגיונית להתמודדות עם המצב. כפועל יוצא מכך, מה שנקרא ״מדיניות ישראלית״ בימינו הוא שילוב היסטרי בין פרנויה מתבצרת נוסח נתניהו לפולקיסטיות ילדותית נוסח בנט, עם דקלום מנטרות על שמירה על ביטחון ישראל לצד סיסמאות אינפנטיליות כמו ״עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה״.

זה שהשמאל מתפלץ מזה זה ברור. מה שמדהים הוא שגם בימין יש קבוצות שנרתעות מהגישה הדכאנית והמסתגרת הזו, ומעוניינות לקדם דמוקרטיה, דו-קיום ושוויון לשכנינו. אך בהיעדר בית פוליטי משמעותי שיפעל בכיוון, הן נותרות במסגרות המפלגתיות המוגבלות.

המשטר הישראלי מפלה ומדכא את האוכלוסייה הפלסטינית. ההתנחלויות, על מערכת החוק הכפולה שמאפשרת אותן, הן גולת הכותרת של האפליה הזו, אולם צריך להיזהר מהשלכת כל הרע לכיוונן. הפגנות יום האדמה פרצו בעקבות הפקעת אדמות מסיבית בגליל, לא ביו"ש, ואת פירותיו הכלכליים של הכיבוש בשטחים קוטפים גם בתל-אביב, ירושלים וכפר סבא. זה לא אומר שהשמאל צריך לעשות אידיאליזציה ולכבס את פשעי התנחלויות, אולם כמעט 50 שנה אחרי כיבוש יהודה ושומרון והקמת ההתנחלויות הראשונות, הגיע הזמן לחשוב כיצד פועלים תוך הכרה בקיומן.

רוב המתנחלים רחוקים מאד מהכהניזם של בנצי גופשטיין והמשיחיות האלימה של הרב גינזבורג. הם הגיעו להתנחלויות מסיבות כמו אמונה באל או בהתיישבות, רצון לשפר את איכות החיים או סתם אפשרות לרכוש דירה במחיר סביר. אפשר לא להסכים עם זה, אבל צריך להתחיל ללמוד איך לעבוד עם זה. דברו עם מתנחל ממוצע על פינוי כי "זה מחיר סביר לשלם כדי שלכולנו יהיה יותר טוב", ותקבלו טריקת דלת בפרצוף. דברו איתו על שוויון לשכנים הפלסטינים שהוא פוגש מדי יום, ותמצאו התחלה של שיתוף פעולה.

> בלי זהות יהודית לשמאל אין מה להציע לבוחרים

תושב בלעין וההתנחלות מודיעין עלית (ארכיון: אורן זיו / אקטיבסטילס)

להציע שוויון אזרחי. תושב בלעין וההתנחלות מודיעין עלית (ארכיון: אורן זיו / אקטיבסטילס)

דברו עם כחלון, דברו עם ש"ס

בעימות הטלוויזיוני שנערך לפני הבחירות בין ראשי הרשימות פנה יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה ליו"ר ש"ס אריה דרעי, והציע לו לכרות ברית של מוחלשים. כמו שכתבה אורלי נוי, דרעי תפס פוזת יאיר לפיד וענה לעודה שחבל שההנהגה הערבית לא דואגת לציבור שלה. זה היה שכפול מאכזב מאד של טענות שסופגים גם פוליטיקאים מהמגזר של דרעי, אך בדיעבד יתכן שאם הוא היה אומר שהגיע הזמן לברית מזרחית-ערבית, אלי ישי וברוך מרזל היו עוברים את אחוז החסימה.

כך או כך הקמפיין כבר נגמר וצריך לעבוד יחד. כרגע לימין אין שום תוכנית ולשמאל יש תוכנית גרועה. אם הוא מעוניין להיות רלוונטי ולהשפיע לטובה על המציאות, הוא צריך להיכנס בדיוק לכאן ולהתחיל לעבוד אחרת. את המאבק לשוויון משני עברי הקו הירוק, שנוגע ליחסי דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים, וותיקים ועולים לא פחות מאשר יהודים וערבים, אפשר לנהל במשותף עם כחלון ועם דרעי, עם ליצמן, עם החלקים הפחות קפוצים בליכוד, בישראל ביתנו ובבית היהודי, וכמובן עם הרשימה המשותפת.

במקום לערוך כנסי מינגלינג על שיטות חלוקה ולתעד כל סגירת מרפסת באפרת, שמאל חפץ חיים והשפעה צריך לפעול עם הימין לקידום תוכניות מתאר ובנייה שווה בישובים ערבים. במקום להסתגר במובלעות בטוחות, הוא צריך לקחת חלק בפעילויות של אנשים וארגונים שכבר פועלים לקידום דיאלוג ודו-קיום בין הקצוות.

במקום לחזר אחרי הגנרל המוערך שהפך לסוחר נשק מצליח ופוליטיקאי כושל שיסביר שהפסקת המו"מ על הסכם שתי המדינות מבודדת את ישראל ופוגעת בכלכלה, עליו לחבור לגורמים בימין הישראלי ובשמאל הפלסטיני על מנת לקדם שוויון בתעסוקה ובחינוך. במקום להמשיך לנסות למכור לימנים פתרונות חלוקה פנטסטיים וכושלים שיבואו בראש וראשונה על חשבונם, הוא צריך לקדם איתם מדינה אחת עם אזרחות שווה לכלל התושבים משני עברי הקו הירוק.

מהלך כזה לא יבטל את השאיפות הלאומיות הפלסטיניות, לא ימגר את הטרור היהודי והערבי כליל ולא יפתור את כל בעיות היסוד של ישראל, אך הוא יסייע ליצירת תשתית דמוקרטית, שוויונית, יציבה והוגנת יותר, החיונית כ״כ לקיומה של חברה אזרחית בריאה.

יונתן אמיר הוא עורך שותף של כתב העת המקוון לאמנות, תרבות וחברה ״ערב רב״. הפוסט פורסם באנגלית באתר 972+

> במקום "תהליך מדיני" – מאבק לזכויות אזרח

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf