newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

במדינה של מל"טים מבצעים צבאיים הופכים לשגרה נינוחה ורווחית

בשנים האחרונות ישראל פיתחה סטארט-אפ של מלחמה חדשה ופוליטיקה חדשה. מל"טים מאפשרים לנהל לוחמה נקייה בשלט רחוק, ואז למכור את הטכנולוגיה לכל העולם. בין עופרת יצוקה לצוק איתן

מאת:

כותב אורח: יותם פלדמן

אם עופרת יצוקה הייתה סרט – נגיד סרט אימה – אז בכותרות הסיום שמספרות מה עשו הדמויות הראשיות מאז ואיפה הם היום, הצופה יכול להרשות לעצמו רגע של אנחת רווחה. ההורגים לא יהרגו עוד הפעם, והמתים לא ימותו שוב.

הגנרלים, אשכנזי וגלנט, מתחרים זה בזה בחדרי החקירות של המשטרה ובעיקר בחיפושי נפט וגז בע״מ, השר, אהוד ברק, בודק אופציות בגינאה, גם שם יש מן הסתם ״דילמות״ ו״אתגרים״ בין פוטש להפיכה צבאית, ובעיקר שדות מדושנים בדולרים מקונאקרי ועד סנגל, ממתינים לקציר היועץ הביטחוני התורן. מנדלבליט, הפרקליט הצבאי שיגע בבוחן לב וכליות של קציני צה״ל וחייליו, שלא נח עד שחשף את חפותו של כל אחד מהם, משגיח על הממשלה מקרוב. 21 בני משפחת סמוני שנהרגו ביום אחד של עופרת יצוקה עדיין מתים, הילדים מחמוד משהראווי ואחמד דיאב, ששיחקו כדורגל על גג, עדיין מתים, וכך גם 12 הסטודנטים שמתו כשהם ממתינים לאוטובוס מעזה לרפיח.

המלחמות בעזה אחרי עופרת יצוקה כבר שונות ממנה. עופרת יצוקה גילמה מפגש בין תשוקות סותרות – לחצים אמריקאים ופוליטיקאים ישראלים צמאי דם; טכנולוגיות משפט משוכללות מהארוורד וטכנולוגיות נשק חדישות מאלביט; ״בצלם״ ו״אם תרצו״; רוני דניאל ושלומי אלדר. ואילו ״עמוד ענן״, כמו המבצע הנוכחי, הם תוצאה של שיווי משקל. כמו בפתרון נאה של תרגיל בפיסיקה ניוטונית, איזון מושלם של כל הווקטורים הפועלים, מצב מנוחה שבו לאיש אין אינטרס חזק מספיק להלחיץ או ללחוץ. מנוחה תוך כדי הפצצה, הרעשה וכתישה, כל עוד מניין הגופות (בינתיים לפחות) הוא מתחת לסף גולדסטון.

> אם אנחנו הורגים אז בטח יש סיבה / ניר ברעם

הפצצת מל"ט, עזה (כריס קוב-סמית')

הפצצת מל"ט, עזה (כריס קוב-סמית')

מכסחים את הדשא

במבצעים כאלה המציאה ישראל סטארט-אפ של משטר פוליטי – "מדינת כיסוח הדשא", על שם הסלנג בו משתמשים קציני צבא לתאר את המבצעים התקופתיים בעזה. שלטון דמוקרטי וליבראלי שמכבד את ערכי המוסר והמשפט, בעל אובססיה מתמשכת לשאלות של ייצוג ודימוי, בעל כח צבאי עצום שהורג משך כל ימי השנה ובעיקר בהתפרצויות עונתיות. המבצע הצבאי לא פורע את הסדר הפוליטי, לא משעה ולא משהה, לא מכריז על מצב חירום ובעצם לא משנה דבר במדינה ובשלטון כפי שאנחנו מכירים אותה. היציאה ל״עמוד ענן״, ״צוק איתן״ ואלה שיבואו בעקבותיהם הוא חלק מפעולת המעיים של המדינה – אכילה, עשיית צרכים, המתנה ורעב מחודש.

כלי הנשק המרכזי של "מלחמות מכסחת" הדשא הוא המטוסים ללא טייס (מל״טים), שישראל עושה בהם שימוש לתקיפה אך מקפידה שלא להודות בכך ישירות כבר יותר מעשור. מטוסי ההרון (שובל) וההרמס (זיק) של חברת אלביט והתעשייה האווירית, הרגו מאז מאות אנשים, והפעלתם ב״עופרת יצוקה״ ובעמוד ענן נחשבת חסרת תקדים בקנה מידה עולמי. לא בכדי הפכה ישראל בשנה שעברה ליצואנית המל״טים הגדולה ביותר בעולם. המבצעים שבהם עושים שימוש בכלים אלה מושכים תשומת לב בינלאומית, מביאים לקוחות ומכירות של מאות מיליוני דולרים.

מבצעים כמו ״צוק איתן״ מעוררים סקרנות בעולם לא רק בגלל הטכנולוגיה אלא גם בגלל המודל הפוליטי שמאפשר את הפעלתה. מודל זה הוא שמאפשר לנשיא אמריקאי ליבראלי ושמאלני להיות תליין סיטוני. תכנית החיסולים של הסי-איי-איי כבר הרגה 2,400 בני אדם – רובם בפקיסטן ותימן – בחמש השנים האחרונות, פי שישה מאשר בכל תקופת הכהונה של בוש. את המטוסים האמריקאים פיתח מהנדס ישראלי שעבד בתעשיית האווירית ואופן הפעלתם של מל"טים אלה הושפע מתכנית החיסולים של ישראל בעזה בראשית שנות ה-2000. עשרות מדינות אחרות בעולם מגלות עניין בטכנולוגיה. רפובליקות של כיסוח דשא צומחות – במדינות אירופה, שמסייעות לחיסולים האמריקאים, בטורקיה, שמפעילה מל״טים של התעשייה האווירית נגד כורדים, ובברזיל, שם הם משמשים את המשטרה במלחמות נגד אזרחי המדינה.

> בואו נדבר על עזה, שדרות, ותמחור של דם / לילך בן דוד

קוביות מתכת שנורות מתוך פצצה של מל"ט (כריס קוב-סמית')

קוביות מתכת שנורות מתוך פצצה של מל"ט (כריס קוב-סמית')

כל העם חזית של סטארט-אפ

״ציד החרקים״ של המל״טים – הכינוי לקוח מתכנת מחשב אמריקאית לחישוב נזק אגבי – יוצא סיטואציה חדשה שבה בפעם הראשונה בהיסטוריה, לא נשקף לאחד הצדדים הנלחמים שום סיכון, ולו רק תיאורטי, מההפעלה. בה בעת, הם מוחקים כמעט כל זכר להפעלתם. מאות קוביות המתכת שבתוך טילי הספייק שמשגרים מל״טים קורעות את הגופה שהם פוגעים בה לגזרים ומפזרות אותה לכל עבר. לבד ממכתש קטן בקרקע, כמה קוביות שנתקעו בקיר ומעט דם, אין עדות למוות וכל עוד השטח סגור לעיתונאים, ההרוגים הם בגדר שמועה או דיווח פלסטיני טעון אימות.

תחום שלטונה של מדינת מכסחת הדשא חורג בהרבה מגבולות המערכת הצבאית. למעשה היא תובעת השתתפות פעילה של כל חלקי החברה. ההיי-טק הישראלי מפתח אפליקציות שבכוחן להזמין מונית או להזמין טיל שימחק מונית, שוק ההון מנפיק מניות ואיגרות חוב לאותן חברות (למשל רפא״ל שעשתה קופה בגיוס אג״ח בעקבות ניסוי כיפת ברזל בעמוד ענן) והציבור משקיע בעל כורחו את כספיו בטיל הבא או בבניית מל״טים באמצעות קרנות פנסיה או חסכונות.

למעשה מדובר במדינה של גיוס טוטאלי, ברוח הרעיון של הפילוסוף והגנרל הגרמני ארנסט יונגר, שניתח את כוחן הטוטאלי של דמוקרטיות ליבראליות ותיאר בספרו ״הפועל״ (1932) את השלטון שמצליח לגייס את כל כוחות החברה – הכלכליים, האינטלקטואלים, החברתיים – למלחמה. התמונה שראה יונגר לנגד עיניו הייתה מין הסתם ברוח מלחמת העולם הראשוני, שבה נלחם. דימוי קדורני של אולמות יצור מחניקים ופרולטריון מזה רעב של הקומפלקס הצבאי-תעשייתי.

ואולם בישראל מתקיים גיוס טוטאלי שונה. גיוס טוטאלי בסבבה, באווירת גוגל של אנטי-סמכותיות ותנופה יצירתית. התפשטות דוהרת ששואפת להרחיב את גבולות השוק כפי שהיא מרחיבה את גבולות האנושיות. הרוצחים החדשים של השלטון הישראלי לא בהכרח יושבים בקריה או במשרד הביטחון, אלא במתחמי ההייטק של הרצליה פיתוח, קריית אריה ופארק אלביט בחיפה. בכל פעם שעוברים מתחת לחלונות הפרספקס שלהם אפשר לדמיין את המהנדסים ישובים על כריות, מפתחים אפליקציה שמזמינה מונית או מזמינה טיל שמוחק מונית – ברווחים עצומים, ובנזק סביבתי מדוד – לא קטן מדי ולא גדול מדי.

ספר האסטרטגיה של "מדינת מכסחת הדשא" לא יהיה דומה ל״על המלחמה״ של קלאוזוביץ הפרוסי או ל״אסטרטגיה של גישה עקיפה״ של לידלהרט הבריטי אלא קרוב יותר לספר ״אקזיט״ של בנט ההייטקיסט. מי שיצליח ליישם את העצות של הקצין שהפך ליזם שהפך לשר לענייני נקמה יהודית יזכה לזיכוך והתגלות. לרגע אחד קצר, אולי במבצע ״צוק איתן״ ואולי באחד מהבאים אחריו יתמזגו קימורי עקומת התועלת השולית (בדו״חות השנתיים) עם עקומת הנזק האגבי (בהפצצה האחרונה בעזה).

מכתש מהפצצת מל"ט, עזה (כריס קוב-סמית')

מכתש מהפצצת מל"טים, עזה (כריס קוב-סמית')

ישוחרר אנדריי

מה אפשר לעשות כדי לתבוע צדק במדינת מכסחת דשא – במדינת שבה מיטשטשים עד דק קווי ההפרדה בין הכלכלה לבין הצבא, בין האזרחי לבין המגויס, וכמעט כל תחום של החיים משתתף במלחמה בעזה? מה אפשר לעשות כשהקריאה להתערבות חיצונית של מדינות העולם היא כמעט חסרת משמעות בעולם שמדינותיו שהופכות עם תכניות חיסולים ליותר ישראלי מישראל?

הסכנה הגדולה ביותר הוא הווירטואליות, השמועה על המוות, ה״דיווחים הפלסטיניים״ שמטבעם הם תמיד מוגזמים, היסטריים ומניפולטיביים. בדרך כלל הכאב של עצמנו הוא מופת של ודאות – לעולם לא אוכל להטיל ספק בכאב הראש שלי – ואילו ודאות כאבו של אדם אחר היא תמיד מפוקפקת. במלחמה בעזה, שבהם מושקעים מאמצים עצומים בטשטוש כאב האוכלוסייה המופצצת, בהטלת ספק באמינותם, צריך למצוא את הדרך לחוות אותו באופן ישיר. איש כמעט לא שמע על פציעתם ומותם של מפגינים מעזה לפני המבצע, שכן לפי שערי החליפין העדכניים, ערך הדם שלהם נופל בהרבה אפילו מזה של מפגין בביתוניא או בקלנדיא.

אין די בקריאת דיווחים. דרוש מגע ישירֿ. אותו מגע שניסו ליצור במשטים לעזה, בהפגנות הפלסטינים מצדה השני של הגדר, שתוצאותיהן המדממות כמעט שלא נודעו בישראל ובכל ניסיון לחצות גבולות וקווי הפרדה.

השבוע אמור להשתחרר מכלאו אנדריי פפצ׳ניקוב, ישראלי שניסה להגיע לעזה כדי לחיות שם, בשטח הכבוש, כדי להביע סולידאריות בגופו, להציב את עצמו בשטח הכבוש ולהציע הזדהות. אולי זה היה מעשה של טירוף כפי שאפשר ללמוד מהמחיר ששילם – שנה וחצי מייסרות בכלא המצרי, והתנערות טוטאלית של כל מי שיכול היה לסייע לו. בה בעת, ובסיטואציה הנוכחית אין בכך שום סתירה, סביר מאוד שזה המעשה היחיד שישראלי יכול וצריך לעשות.

* יותם פלדמן הוא עיתונאי ובמאי הסרט "המעבדה"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf