newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שי פירון צריך להבין שהאחר הוא אחר

במדינת ישראל, על פי משרד החינוך, אין אפליה ואין חסמים וכל מי שרק רוצה ומתאמץ יכול להצליח. הנחשלים אשמים בנחשלותם ולא מדיניות הממשלה, וכך כולנו פטורים מאחריות מוסרית

מאת:

דגלו של שי פירון, 'האחר זה אני', מתנוסס גם בשבוע העצמאות, ומבטא את השקפת עולמו האנטי חברתית. אם האחר היה מעניין את שר החינוך, הוא ודאי היה קורא לתוכנית: האחר הוא אחר. זאת כדי להדגיש שיש אנשים שהם אחרים ממני, התלמיד או התלמידה, באשר הם. אך כאשר האחר הוא בעצם אני, נמחקים הפערים שמפרידים בין האחרים האמתיים לביני, ואני – שגם אני אחר – נקרא לעסוק בעצמי.

צילום מסך מתוך התוכנית תראו אותי בהנחיית אברי גלעד הטלוויזיה החינוכית

צילום מסך מתוך התוכנית "תראו אותי" בהנחיית אברי גלעד הטלוויזיה החינוכית

דוגמה טובה לכך מהווה סדרת הטלוויזיה החינוכית 'תראו אותי' שפותחה בשיתוף משרד החינוך לרגל שנת האחר זה אני. בכל פרק מראיין אברי גלעד (אחר מצליחן כשלעצמו) בסיוע ארבעה ילדים, שכל אחד מהם גם הוא קצת אחר, אורח או אורחת בעלי שני מאפיינים: שבילדותם הם היו אחרים מאוד, ומוגבלים בשל כך; ובבגרותם, בזכות רצון עז ומאמץ כביר (לא בציניות) הם הצליחו מאוד.

הנה למשל הזמר מוקי, שבילדותו "לא חסך את דעותיו הנחרצות מהסביבה" – ועל כן היה אחר, ובבגרותו הוא אומן שמפיק מדעותיו הנחרצות הצלחה גדולה. כך גם קרן לייבוביץ', נכה משותקת בשתי רגליה, שהייתה לשחיינית אולימפית מצליחה. וכמובן, שי פירון שהיה "תלמיד תזזיתי שעשה צרות למורים", ובבגרותו היה לשר החינוך של מדינת ישראל, וממשיך לעשות צרות למורים, אבל הפעם מעמדה של כוח. הציטוטים, אגב, הם מתוך הטקסט של התוכנית.

אחרים נוספים שמתארחים בתוכנית הם רמי לוי שכילד "חלק מיטה אחת עם שישה אחים וגם התקשה מאוד לקרוא ולכתוב", מה שלא עצר אותו "מלהקים אימפריה של ממש". אוסקר אוליבייר, שנמלט מהמשטר בקונגו, אפריקה, והפך "לישראלי לכל דבר". ואחרונה אזכיר את עביר סלח, שהיא גם אישה, גם דרוזית וגם כבדת ראייה, וכל אלה לא מנעו ממנה "לסיים תואר ראשון" ולהתגורר בחולון, משל להשתלבותה בחברה היהודית.

אז איפה הקושי? הקושי הוא שרוב הילדים, שעושים צרות למורים שלהם, לא מתמנים כשרי חינוך, אלא דווקא נפלטים ממסלול הלימודים בטרם עת. רוב הנכים אינם אלופים אולימפיים, אלא דווקא מתמודדים בקושי רב במכשלות הנגישות במרחב הציבורי. רוב הפליטים מאפריקה אינם ישראלים לכל דבר, אלא חיים בפחד מתמיד מפני בריונות רשויות ההגירה. רוב העניים, במקרה הטוב, עובדים ברשתות מזון, ולא בעלים של אחת כזו. רוב הדרוזים אינם מתגוררים בחולון, אם בכלל הם רוצים בכך, וכך הלאה.

התוכנית הזאת יוצרת קשר, שלא קיים במציאות, בין הקשיים של הילד, שהוא כמובן אחר בהגדרה, לבין הצלחה בחיים. והקשר הזה הוא הרצון והמאמץ. המגבלות של הילד האחר אינן מכשול של ממש, אלא אלו הרצון והמאמץ שעוצרים מבעדו להיות מה שירצה להיות.

וכך ממוססים את האחרות האמתית של האחרים האמתיים. העניים המבוגרים אינם עניים בגלל המדיניות האנטי חברתית של ממשלת ישראל, אלא בגלל עצלנותם. הנה תראו את רמי לוי. והנכים שסגורים בבתיהם ומתקשים לתפקד במרחב הציבורי, גם הם אשמים במצבם, הנה תראו את קרן לייבוביץ'. וכך הלאה.

שר החינוך ממציא בתכניתו את חברת המופת שהוא כה שואף אליה: את האחרים הוא מצמק ומעלים, שהרי אם כולנו אחרים, אין באמת אחרים וכל מי שבאמת רוצה, יכול להצליח. את המבוגרים הוא פותר מכל אחריות מוסרית, שהרי אין רע במדיניות האנטי חברתית בישראל. אלו הנחשלים שאשמים בנחשלותם. את הצעירים הוא מחנך לעיסוק בעצמם, בשאיפה למצוינות מתוך ניכור לכל אדם אחר.

כך יאמר הילד המתחנך בישראל: אל תספרו לי על הדרת נשים, אפליית ערבים, רדיפת פליטים וכיוצא באלה. הם עצלנים שמעדיפים להתבוסס במגבלה שלהם במקום לנצח אותה. ולי אין זמן לחמול עליהם או לסייע להם. אני עסוק מאוד, כי גם אני אחר. שהרי אם רק אתאמץ מספיק, אני אהיה חכם, מפורסם ומצליח, לפחות כמו אברי גלעד.

'האחר הוא אני' משקפת חברה תחרותית ולא סולידרית, וזה בדיוק חזונם של האנשים העשירים שהצניחו את פירון לתפקיד שר החינוך.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf