newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מועדים לפורענות: חוסר מעש של הצעירים מאיים על החברה הערבית

60 אלף צעירים וצעירות ערבים בגילאי 18-22 מוגדרים כ"חסרי מעש" – לא לומדים ולא עובדים. חיים של עוני, שעמום וייאוש שמובילים לאלימות. אלו לא בעיות משפחתיות אלא מדיניות. במקום לתייג אותם כבריונים הרשויות המקומיות צריכות להשקיע משאבים ולהתמודד עם התופעה

מאת:

60 אלף צעירים ערבים, מגיל 18 ל 22  מוגדרים כ"חסרי מעש" – מי שאינם עובדים או לומדים. אבל המושג חסרי מעש עלול להטעות: ישנו הרבה מעש בקרב הצעירים האלה, אך לא המעש שהינו רוצים לשמוע עליו. ולמעשה מי שהולם את ההגדרה במלואה הן דווקא הרשויות המקומיות.

ארבעים אחוזים משכבת הגיל הזו, צעירים וצעירות שנמצאים בשיא המוכנות הנפשית והפיזית ללמוד ולעבוד, לא מצליחים להפיק מעצמם כלום. לא רק זאת אלא שהם גם נושאים בפוטנציאל נפיץ – יש להם בחיים רק זמן, הורמונים וסמארטפונים, ללא השכלה, ללא כסף, ללא שפה, ללא עתיד.

מחקר שערכו פרופ' מומי דהן וד"ר צבי אקשטיין בשנת 2011, הגדיר את התופעה: איום שמרחף על כמחצית מהדור הבא של החברה הערבית. תוסיפו לכך את כל ההתדרדרות שחלה בחברה הערבית בשנים האחרונות, וסביר להניח שה"חוסר מעש" הפך כבר למעש שלילי והרסני.

על אף ששכיחות ה"חוסר מעש" כפולה בקרב הצעירות מאשר בקרב הצעירים, הנערות רושמות אחוזים גדולים של הישרדות במערכת החינוך, לפני ההגעה ל"חוסר מעש" אחרי התיכון. אך לא נשלה את עצמנו שהבנות מעבירות את הייאוש באופן פרודוקטיבי יותר, כאשר החתונה יכולה להיות הדרך היחידה לשרוד. ואכן, אחוז גדול של צעירת ערביות מתחתנות לפני הגילאים האלו, והן ממשיכות להיות חסרות מעש שלא לומדות או עובדות, אך נשואות.

לא במקרה קבוצה כה גדולה נופלת בסטטיסטיקה הזו. זה אפילו נס בהתחשב בכך ש-53% מהמשפחות הערביות חיות בעוני. התפקוד המשפחתי יורד בהתאם, כשאין שום שירות שעולה על הדעת שקיים בחברה הערבית ומסוגל לתת יד לצעירים האלה, עם אפס נגישות ללימודים, לפעילות פנאי, לספורט או לתעסוקה.

התסריט האופטימי: על הברזלים

אם מישהו חשב שחוסר מעש מסתכם בזה שחבורות של צעירים מתיישבות בשורה על קיר נמוך ברחוב הראשי, עם שקית גרעינים, כשהם בוהים בהולכים ושבים, או בבילוי של שעות מול המסך, עם פרופיל פיסבוק אחד או כמה מזויפים, או בישיבה של שעות סביב נרגילה בציפיה שמשהו מעניין יקרה – דעו שתסריט אומלל זה הוא התסריט האופטימי. אך לא תמיד זו המציאות.

עבור רבבות התסריט נראה הרבה פחות אופטימי: לחגוג עם באנגים בחצר בית ספר בלילה, או להשתטות עם זיקוקים ולהטריד את מנוחתן של שכונות שלמות. להשתתף במירוצי טרקטורונים ומכוניות מיושנות ללא רישיון, ואם כבר יש רישיון ושאר מותרות כמו ביטוח, אז הם יסרקו את רחובות הכפר עם פול ווליום וחלונות פתוחים. וזה ממש לא חוסר מעש להצית קטטות רחוב על הרקע הקלאסי "הוא קילל את אימא שלי".

> צפו: למה ליישוב עומר יש מעבר חצייה ולאום בטין אין?

חוסר מעש. לפעמים זה נגמר בנסיעה בפול ווליום בעיר, ולפעמים בפחים שרופים. (צילום: יעל מרום)

חוסר מעש. לפעמים זה נגמר בנסיעה בפול ווליום בעיר, ולפעמים בפחים שרופים. (צילום: יעל מרום)

כשאין מודלים טובים יותר לחיקוי מאשר כוכבי הסדרה "באב אלחארה", זה די צפוי שיהיו רבים שימצאו את עצמם בלב ההמולה והאלימות בבחירות המקומיות לצד החמולה. אחרים ימצאו עצמם בלב השיח הווירטואלי האלים ברשת, ולא בצד של בעלי העמדות הכי ליברליות, בלשון המעטה.

לא צריכים להיות גאונים כדי לנחש לכמה מהם אין תעודת בגרות. ולאלו שיש – כמה מהם עוברים את הסף ללימודים אקדמיים? וכמה מהם בכלל מסוגל כלכלית ללמוד? הדו"ח של דהן ואקשטיין מציין שממוצע שנות הלימודים של קבוצה זו עומד על 9.5 שנים. המשמעות היא שהם התחילו להיות "חסרי מעש" כבר לפני גיל 18. מדובר בנתון לא מפתיע נוכח הקלות הבלתי נסבלת שבה בתי ספר בחברה הערבית זורקים נערים לרחוב.

יש ביניהם כאלו שבין חוסר מעש לחוסר מעש עוברים מעבודה זמנית לאחרת אצל קבלנים ומעסיקים מהכפר שלא משלמים בזמן, אם בכלל. אחרים אולי התנסו בשטיפת כלים בתל אביב או באילת, או בעבודה בבניין בחום השורף תוך חשיפה מתמדת לסכנות, או בכל תת תעסוקה שההסתחבקות בכפר עדיפה עליה.

כדי להשלים את התדמית, בהתאם לנתונים על האוכלוסייה הערבית בישראל, לרבים מהם לא תהיה – לא בעתיד הקרוב, לא באופק ולא בחיים – דירה למגורים. חצי מהאוכלוסייה הערבית חיה בצל מדיניות התכנון הדכאנית שמפעילה המדינה על הכפרים הערבים, כשמחיר הדונם לבנייה מגיע למיליונים.

חוסר מעש שיכול להסתיים במוות

גם התסריט המכוער והפחות אופטימי הזה מתגמד אל מול ההסללה לפשיעה והסתבכות עם מערכות החוק, תסריט שהפך לריאלטי בשנים האחרונות. 27 קורבנות רצח נרשמו בחברה הערבית מתחילת השנה. אפילו התרגלנו לפנים הצעירות והיפות שמביטות אלינו בתמונות של הנרצחים.

גם התרגלנו לכך שהפושעים לא נתפסים, למרות שמעצרים יש בסיטונאות. לאחרונה פרסמנו כי 60 אחוז מהמעצרים בישראל הם של לא יהודים, 56 אחוז מהעצורים הקטינים הם לא יהודים, ו-59 אחוזים ממעצרים אלה מסתיימים ללא כתבי אישום. כלומר, רבים עלולים להפוך לאורחים קבועים במעצרים וחדרי חקירות, בין אם הם מעורבים בעבירה, ובין אם הם סתם מסומנים כחשודים מידיים וקלים. וכל זה קורה לאור אוזלת ידה של המשטרה להגיע לעבריינים אמתיים בחברה הערבית.

על המעצרים השרירותיים באמצעותם מנסה המשטרה להוכיח שהיא פועלת למיגור הפשיעה, אמר לי צעיר אחד: "בכל פעם שלקחו אותי לחקירה כי הייתה גניבה בבית ספר או שריפת פח זבל, בבית המשפט הם ירדו בעצמם מההאשמות. אבל אני בכל פעם חייב לעבור את המופע הזה מלווה בעורך דין, שגובה כמה אלפי שקלים, שהם יותר מקצבת הביטוח הלאומי של אבי". ככה לא בונים אמון במערכות החוק. ואם נפתח לו תיק, ההבטחה לצעיר כזה ברורה: להיתקע בתחתית להמשך חייו. תיק של אי קידום ומוביליות.

אחוז כל כך גבוה של צעירים חיים ללא יכולת לחלום על מימוש עצמי, בתוך מרחב פיזי מצומצם וחונק, מצוקה כלכלית וסביבה אלימה. זה לא עניין פנימי, או עניין של חינוך משפחתי בעייתי בלבד. כאשר שכבה כה גדולה סובלת מכשל, מדובר במדיניות, במחסור עצום בתשתיות ומשאבים. החברה הערבית משלמת את מחיר האפליה בעתיד וחיי בניה.

> מאגר חדש של מומחים יתמודד עם הדרת האזרחים הערבים מהתקשורת העברית

הריסת בית משפחת אל-נאקיב, לוד (יותם רונן / אקטיבסטילס)

בעוני, ללא דיור או תעסוקה, איזה עתיד צפוי לצעירים? הריסת בית בלוד. (יותם רונן / אקטיבסטילס)

לא בריונים, נזקקים

ומה אנחנו עושים? בעוד הרשויות הערביות מפוטמות בשיח על שיטור ואכיפה וגיוס של אלפי שוטרים ערבים מצויר כישועה, אף אחד לא מדבר על טיפול נקודתי לצעירים המועדים לפורענות. לשכות הרווחה אינן טורחות לאתר ולטפל בצעירים שעברו את גיל 18, ולא בטוח שהן התאמצו במיוחד גם לפני הגיל הזה. בתי הספר בוגדים בשליחות שלהם עם נכות טוטלית ביכולת להתמודד עם נערים בעייתיים, הם מתפארים בקומץ של מצטיינים, ולנערים אלו הם מראים את הדרך לרחוב.

תעסוקה ועיסוק שיכולים להבטיח מימוש אנושי מינימלי וערובה לתפקוד נורמטיבי הם מצרך נדיר. לא רק שהרשויות המקומיות נוקטות באפס מעש ליצירת מקומות עבודה, הן רוויות בעובדים שמתחלקים בתעסוקה שנמצאת ברשות המקומית כשלל בחירות, ומאיישים משרות חברתיות חשובות בחוסר כשרון, בזמן שצעירים אלו מסתובבים ברחובות בחוסר מעש עד שתפרוץ התגרה הבאה.

רק בהזיות נוכל לדמיין את קיומו של ולו מועדון ספורט אחד, או כל מוסד יצירה אחר בחברה הערבית, שמכוון לצעירים כאלה, שיכול להאיר להם דרך שונה. אפשר רק לחלום על יוזמה שמחליטה לטפל נקודתית בכמה צעירים "חסרי מעש", לתקן את עתידם המר, ולמנוע את הנזק שלהם לחברה.

ההכרה בצעירים אלו כנזקקים ולא כבריונים צריכה להיות ההתחלה. במקום תוכניות תעסוקה שמעצימות רק את תעסוקת פקידיה, הגיע הזמן לקדם בכל כפר וישוב תוכנית מקומית שתאתר צעירים הנתונים לסכנה, ותעניק להם תעסוקה בסביבה שנתמכת על ידי הרווחה והרשות והממשלה, בדיוק כמו התעסוקה המוגנת שמסופקת לבעלי מוגבלויות.

במקום לימודי בגרות שאבדה הדרך להצלחה בהם, אולי יושקעו המשאבים למניעת נשירה בכל מחיר, על ידי תוכן לימודי שונה, חניכה אישית, עם תוכן שמכוון להתמודד עם תופעת החוסר מעש המתוארת. תכנים כמו לימודי נהיגה, התנהלות כלכלית ועסקית, חינוך מיני, הכרת זכויות והפנמת הזכויות של האחרים, עידוד פורקן על ידי ספורט ויצירה, שילוב בהתנדבות מעשירה, טיפוח דימוי עצמי חיובי, או במלים אחרות – להתאבד על כל ילד, אם עוד לא מאוחר לחשב מסלול מחדש.

אין בהצעה הזאת ניסיון לפטור את המשפחות מאחריות על חינוך הנערים, אבל מי שחושב שמשפחה יכולה לשלוף את הילד שלה מחברת האלימות בפינצטה, ולהמשיך הלאה, טועה בגדול. התנאים המצטברים והיעדר אלטרנטיבות בחברה הערבית הפכו את משימת המשפחות לבלתי אפשרית.

> כך מגייסת הפרקליטות הצבאית את פייסבוק כדי להחליף את המעצרים המנהליים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf