כותבת: אליזבט צורקוב

מיכל רוזין, חברת הכנסת ממרצ, הגיעה לפני למקום המפגש שקבענו, הקניון המנומנם של גבעתיים, וניצלה את ההזדמנות כדי לחפש ספר חדש. לא ברור מתי יהיה לה זמן לקרוא ספרים בהתחשב בלו"ז הדחוס של מועמדי מרצ, שמתרוצצים מתיכון לתיכון, מפאב לשיכון ותיקים, מפאנל אחד למשנהו, במסגרת קמפיין הבחירות. גם אחרי הבחירות לא צפויה לה מנוחה. היא ידועה בקרב העוזרים הפרלמנטאריים כח"כית חרוצה במיוחד שעובדת לתוך השעות הקטנות של הלילה.

בעודנו מחפשות מקום שקט להתיישב בו לא נראה כי העוברים והשבים מזהים את רוזין. דווקא בקרב קהילת הפליטים יש מיכל רוזין מעמד של סלבריטי. מזהים אותה ברחוב, עטים עליה כדי לצלם סלפיז, ואפילו בפייסבוק החליפו מבקשי מקלט את תמונת הפרופיל שלהם לזו שלה.

האם היית מעדיפה שהמצב היה הפוך ושהיית זוכה לאהבה והכרה זו בקרב הישראלים, הציבור שיש לו זכות לבחור?

"אני אשקר אם לא אגיד שהייתי רוצה שיותר ישראלים היו מכירים את פעילותי, לטוב ולרע. העובדה שאני מוכרת בקהילת מבקשי המקלט היא בונוס נחמד, מחמיא, שהם מכירים ומעריכים את מה שעושים עבורם. זה לא מובן מאליו – לא תמיד העשייה הפרלמנטארית, היומיומית, מתוגמלת על-ידי היכרות בציבור או תמיכה ציבורית. כל שינוי שאתה עושה, בין אם הוא לאדם אחד, ובין אם זו הצעת חוק שמשנה את חייהם של אלפים, משנה את המציאות. כשאני הולכת לישון בלילה, אני שואלת את עצמי 'מה עשית היום? במה הועלת? במה שיפרת? מה תיקנת?'

"הכל בסוף הוא שאלה של מה המחיר. אם המחיר הוא שאני לא אטפל בכל הסוגיות שחשובות לי, אם המחיר הוא לוותר על דברים שאני לא יכולה שלא לטפל בהם כי אחרת אני לא אישן בלילה, למרות שהם לא נעימים, לא זוכים לסיקור תקשורתי, אז למה להיות שם? רק בשביל להיות מפורסמת? אולי אני אלך לכוכב נולד… אבל אני לא יודעת לשיר. אולי אני אלך להיות דוגמנית… אבל אני גם לא יכולה עם המטר חמישים וקצת שלי. לא באתי לכנסת כדי להיות מפורסמת, למרות שהפרסום עוזר לקדם אידיאולוגיה.

"אני חושבת שהצלחתי להגיע לשיתוף פעולה עם רשות ההגירה, הקבלנים, החקלאים בזכות הגישה שלי. יכולתי לפוצץ ישיבות, לתקוף את פקידי הממשלה ולומר להם שהם אטומים, שונאי אדם וגזענים, אבל חוץ מלקבל כותרות בעיתונים לא הייתי משיגה דבר. לא שמבקשי מקלט בוגרי פנימיות לא ייכלאו בחולות, לא שבעלי משפחות לא יזומנו לחולות, לא הייתי משיגה את השחרור של אדם שחטף שבץ, ואחד חולה כליות שהיה צריך דיאליזה ושלישי שחטף התקף לב ורביעי עם סכרת. אני השתדלתי להיות מאוד עניינית, לדבר תמיד על בסיס עובדות, וליצור מצב שבו דרשתי דברים ולכן גם קיבלתי".

 > מוסי רז: מרצ צריכה לדרוש שהרשימה המשותפת תהיה בקואליציה

מרכזים למבקשי המקלט מחוץ לדרום ת"א

בשנת 2013 זכתה מיכל רוזין לתואר הפרלמנטרית המצטיינת מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה. היא חרוצה, בקיאה בחומר ומכירה היטב את דרכי הפעולה של הכנסת. לצד זאת, היא אינה פוליטיקאית דגולה, ונראה כי היא סולדת מהיבטים מסוימים של ההתנהלות הנדרשת מפוליטיקאים ורואה בהם הסחת דעת מהעבודה החשובה באמת.

כך, היא השקיעה מאמצים מוגבלים למדי ביצירה של בסיס תמיכה עצמאי בקרב מתפקדי מרצ ומצביעי הוועידה – 1,010 הצירים שנבחרים על-ידי המתפקדים ובוחרים את רשימת המפלגה. רוזין גם לא מקדישה תשומת לב רבה לתקשורת ומתקשה לשחק לפי כללי המשחק של עיתונאים, שדורשים פופוליזם ואגרסיביות.

חוסר האגרסיביות שלה, שמהווה נקודת תורפה מבחינת התקשורת, הוא דווקא הכלי המנצח שלה בתוך מפלגתה. רוזין מקרינה חום ואכפתיות ומעטים במפלגה, בקרב הפעילות או חברי הכנסת, יאמרו עליה דבר מה רע. יחסי האנוש המעולים של רוזין לצד חריצותה הרבה בכנסת הם שהבטיחו את התברגותה למקום הרביעי לרשימת מרצ ללא שריון: חברי הוועידה עוקבים אחרי פעילות חברי הכנסת ונמצאים עימם בקשר אישי, ואף חשוב מכך, היא הצליחה לגייס את התמיכה של כמעט כל חברי הכנסת והמועמדים שלהם יש בסיס תמיכה עצמאי גדול בתוך הוועידה.

במפלגה בה מספר המצביעים לרשימה גדול מאלף, דוגמת העבודה או הליכוד, רוזין ככל הנראה הייתה מתקשה להגיע להצלחה דומה בשל חוסר נכונותה לבצע פרובוקציות שמביאות סיקור תקשורתי..

אם הרצוג היה מרכיב את הממשלה הבאה, איזו מדיניות היית מקדמת בממשלה ביחס לקהילת מבקשי המקלט בישראל?

"הייתי דורשת מהממשלה לסגור את מתקן חולות ולבנות תוכנית אלטרנטיבית. אני וחבר הכנסת דב חנין הגשנו פתרון כזה. בשנתיים האחרונות בהן עמדתי בראש ועדת עובדים זרים פעלתי לקדם כל מיני פתרונות. אנחנו מדברים על קהילה של 47 אלף איש מתוך כמעט תשעה מיליון אזרחים ואזרחיות. זו לא בעיה דמוגרפית או אסון שמאיים על מדינת ישראל כפי שהממשלה מציגה את זה. צריך לשקם את דרום תל אביב. היה בכך צורך עוד הרבה לפני שהגיעו לשם מבקשי המקלט ולפניהם העובדים הזרים. זו בעיה לאומית שהמדינה צריכה לדאוג לה – צריך להשקיע שם משאבים ולשפר את התשתיות. לצד זה, צריך שלא יהיה ריכוז של כל מבקשי המקלט בדרום תל אביב.

"בהצעה שהגשנו יוקמו מרכזים קהילתיים מחוץ לדרום תל אביב ששם תהיה קופת חולים וגן ילדים ושירותים אחרים. בוודאי לא תהיה סיבה לכולם להגיע לדרום תל אביב. גם מבקשי המקלט לא מעוניינים לחיות בצפיפות. הבאתי את ראשי התאחדות הקבלנים והתאחדות החקלאים והם אמרו שהם מעוניינים להכשיר אותם ולהעסיק אותם, ברגע שאתה מעסיק אותם בתחומים אלו ברחבי המדינה, חלקם ירצו לצאת מדרום תל אביב. הממשלה מקבעת את המצב כדי שתמשיך להיות התסיסה וימשיך הלחץ של המאבק של האזרחים נגד מבקשי המקלט. המצב מלבה את השנאה, את היצרים, ונותן לממשלה את התירוץ לפעול נגד מבקשי המקלט – לכלוא אותם, לגרש אותם".

הרצוג כתב בעבר בנוגע לצורך להדק את הקשרים עם הדיקטטורה באריתריאה ולהביא ליציאתם מכאן של "מבריחי הגבול" מאריתריאה, למרות שברחבי העולם כ-80 אחוז ממבקשי המקלט האריתראים זוכים למעמד פליט בשל סכנה שנשקפת לחייהם אם יגורשו למדינתם. "יש עתיד", אפשרה את קבלת החוק האחרון למניעת הסתננות גם בעת שלא הייתה כפופה למשמעת קואליציונית. האם את חושבת שיהיה סיכוי למדיניות שאת מקדמת להתקבל בממשלת שמאל-מרכז?

"אין לי ספק. זו הסיבה שצריך מרצ גדולה וחזקה לצדו השמאלי של הרצוג. אנחנו לא נוותר על העקרונות שלנו, לא על תהליך מדיני, לא על חלוקה הוגנת יותר של המשאבים ובוודאי שלא נוותר על הנושא של מבקשי מקלט. אם נהיה מעטים ולעומת זאת יהיו מפלגות גדולות יותר שיסחבו את הרצוג ימינה יותר, למקומות שלא נכונים לנו, אז מרצ לא תשב שם. מרצ תצטרך להגיד, 'עד כאן, זו לא הממשלה שלנו'".

לרוזין היה חשוב להדגיש שמבקשי מקלט אינם הנפגעים היחידים של מדיניות ההגירה בישראל, ושנשים הן נפגעות עיקריות ממדיניות זו: "אחד מהיעדים שלנו הוא להפסיק את ההתעללות באנשים ונשים על-ידי משרד הפנים. מדי יום מגיעות אלי פניות של נשים שהגיעו לכאן והן נשואות לישראלים ומסלקים אותן כי הן מלוות בנכדה או בת. או נשים שנישאו לישראלים וגברים אלו התעללו בהן והן מצאו את עצמן במקלט לנשים מוכות, ואז המדינה אומרת להן שהן יכולות לעזוב או לחיות כאן בלי מעמד כי הבעל לא רוצה אותן יותר. המדינה משמשת ככלי בידי גברים אלימים, נצלנים, מתעללים. לא יכול להיות שנהיה כלי בידיהם של גברים אלו לגרש אותן מכאן.

"יש כאן מעל לשלושים אלף נשים פלסטיניות שנישאו לאזרחים ערבים שחיות כאן ללא כל מעמד בגלל חוק האזרחות. הילדים שלהן נחשבים לישראלים, והנשים האלו חיות פה בלי כלום. אנחנו מחלישים את הנשים האלו, הן לא יכולות להחזיק ברישיון נהיגה, לעבוד, לזכות בקצבת זקנה. מדינת ישראל חייבת ליצור מדיניות הגירה שווה לכל האזרחים והאזרחיות שלה".

 > רשימת מרצ לכנסת משקפת את השפעת המאבק המזרחי והפמיניסטי

דיון על ציונות זה פולין 1920

יש למרצ דימוי של מפלגה לבנה ואליטיסטית. נראה שלפחות ברמת הפעילים, יש דומיננטיות רבה לאשכנזים שאינם רוסים. האם את חושבת שמרצ צריכה לכלול יותר אנשים משלל המגזרים בישראל?

"אני חושבת שבבחירות האחרונות הייצוג השתפר מאוד – נכנסו אנשים שמביאים גיוון רב יותר. אני חושבת שיש לדימוי גם סיבות נוספות. לאורך שנים מרצ נתפסה, שלא בצדק, כאנטי-יהדות, אנטי-מסורת, בגלל המאבק נגד כפייה דתית. לצערי, למרות העשייה הפרלמנטארית שלנו – שאנחנו תמיד מצטיינים בחקיקה חברתית ומשתתפים בחזית המאבקים למען זכויות עובדים, ויאמרו לך עובדי המפעלים שאנחנו היחידים שהיינו שם – אותם אנשים אחר כך לא יצביעו לנו. חלק מזה הוא העניין הביטחוני-מדיני. מדברים הרבה על חברה וכלכלה, אבל בבחירות בסוף אנשים מצביעים על הנושא המדיני.

"בשנים האחרונות אנחנו מתחילים לשנות את התדמית שמרצ היא אנטי-מסורת. היום יש שיתוף פעולה בינינו לבין החרדים בכנסת בעניין קצבאות ילדים, תקציב שונה, 'שוויון בנטל', ואנחנו פועלים יחדיו כי אנחנו לא נגד חרדים, אנחנו נגד כפייה דתית, נגד השתלטות המונופול האורתודוקסי. לאורך השנים, הפסדנו משני הצדדים. כשהפסקנו לדבר נגד החרדים הפסדנו קולות לשינוי וליש עתיד ומצד שני לא זכינו באותם קולות שאמרו 'רגע, רגע, הם לא אנטי'. אני חושבת שזה תהליך שעובר על מרצ. מרצ משתנה והמסר שלה משתנה. מרצ מדברת בקול אחר ואני חושבת שהדברים האלו מחלחלים. אנשים מבינים שאנחנו נוקטים בעמדות לא כדי לפגוע או כדי להיות נגד".

הרבה מהבחירות הנוכחיות נסוב סביב ההגדרה של מי הוא ציוני. כיצד היית מגדירה את המונח ציונות?

"מרצ היא מפלגה ישראלית. יש מי בתוכה שמגדיר את עצמו ציוני, ויש מי שמגדיר את עצמו כלא ציוני. אני ציונית. סבא וסבתא שלי עלו לכאן בשנות השלושים מתוך אמונה שלעם היהודי צריכה להיות מדינה. למרות מחשבות סותרות שהיו לי בגיל 16, שפועלות כל העולם תתאחדנה, ואפשר לוותר על לאומים ועל מדינות לאום ושכולנו נחייה ביחד בעולם פתוח וחופשי, העולם הלך יותר ויותר לכיוון של מדינות לאום. מדינות רבות נוצרו בשנות ה-90 והרבה לאומים גם כיום דורשים את המדינה שלהם, כמו הלאום הפלסטיני.

"העולם מושתת על מדינות לאום וגם לעם היהודי יש זכות למדינת לאום משלו. לכן אני ציונית. אני מאמינה שזה נכון להיות פה. אני לא חושבת שכל יהודי חייב לבוא למדינת ישראל. אני חושבת שנכון לי לחיות במדינה הזו. אני לא רואה את עצמי מגדלת ילדים וחיה במדינה אחרת. זו הציונות שלי.

"כיום, אם אתה אומר משהו לא בדיוק כמו שהימין חושב, אז אתה לא ציוני. הם קובעים לי מי ציוני. חצופים. אנחנו לא נמצאים עכשיו בפולין של שנות ה-20 של המאה הקודמת ודנים האם צריכה להיות מדינה לעם היהודי. אנחנו במציאות שיש מדינה כזו. אנחנו צריכים להתחיל להתעסק בצביון שלנו, שוויון או לא שיווין, הוגנות או לא הוגנות, זכויות אדם או לא זכויות אדם. ולא באם אנחנו ציונים או לא. זה מעצבן אותי".

נראה אם כן שהתמיכה שלך בקיומה של מדינה לעם היהודי נובעת יותר מהכרה פרגמטית בכך שאנו חיים בעולם שמחולק על-פי קווים של מדינות לאום.

"הבנתי לאורך השנים שאדם כן מחפש שייכות וקשה לו להיות אזרח העולם. אדם מחפש שייכות, בין אם היא דתית, קהילתית, יישובית, מדינתית-לאומית. עולם ללא גבולות הוא פנטזיה כי הוא לא תואם את הטבע האנושי. בסופו של דבר יש לנו צורך חזק, וגם לי יש את הצורך הזה, להרגיש חלק מהעם היהודי, מהאזרחים בישראל, להיות חלק מאיזו קהילה. לכן ללכת נגד ולפרק את כל המסגרות זה לא מציאותי. זה כמו לומר לאנשים שלא יביאו ילדים משלהם כי כבר יש מספיק ילדים. זה לא עובד, זה מנוגד לטבע האנושי.

"אני חושבת שמדינת ישראל הייתה חשובה ומתבקשת לאור המציאות הבלתי-אפשרית של יהודים ברחבי העולם. אני גאה בכך שסבא וסבתא שלי חשבו שזה נכון לעזוב את הארצות שלהם ולהגיע להקים כאן מדינה. זה הציל את רוב המשפחה שלנו ממוות. אני לא מתעלמת מכך שהיה לזה מחיר, שזה בא על חשבון עם אחר שהיה פה. אני לא חושבת שזה רציני עכשיו לומר שצריך ללכת אחורה ולבטל את מדינת ישראל ולומר שאין לנו זכות פה. אני חושבת שצריך להכיר בנכבה ולהכיר בכך שבעצם המאבק שלנו על זכויותינו הלאומיות, פגענו בזכויות של עם אחר.

"לכן אנחנו צריכים לראות איך ממקום של כוח וחוזק, אנחנו יכולים לשנות ולנסות לפחות, קודם כל, להבין, להכיר, לא למחוק, ולפעול להענקת זכויות שוות, קולקטיביות ואישיות. זה כמו שאומרים שלא הייתה אפליה נגד מזרחים, 'גם אותם וגם את האשכנזים שמו במעברה'. זו עצימת עיניים. אבל לומר שהיום בגלל ייסורי המצפון שלי אני צריכה לארוז את הפקלאות ולחזור לאירופה? לא".

> לפסול את ועדת הבחירות המרכזית

להיפרד מהפלסטינים למען בית לעם היהודי

מיכל רוזין נבחרה לראשונה לכנסת לפני שנתיים. לפני כן כיהנה כמנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, לאחר שבמשך שנים עבדה במספר עמותות ועסקה, בין היתר, בקידום יהדות פלורליסטית והשוואת זכויות ליוצאי אתיופיה בישראל. בתחילת דרכה הייתה יועצת פוליטית לשר רן כהן ועוזרת פרלמנטרית של נעמי חזן. בגיל 45 היא מתגוררת בפתח תקווה, נשואה לרונן ואם לשלושה.

לאורך הראיון, שנמשך כשעתיים וחצי, ניכר היה כי רוזין נהנית להסביר את ראיית עולמה וכיצד היא התפתחה במהלך השנים. היא דיברה בשטף, לעיתים במהירות רבה, תוך שהיא מנסה לפענח האם תשובותיה תואמות את תפיסותיי או משכנעות אותי. פעם אחת, כשכנראה הפגנתי חוסר שביעות רצון מתשובתה, היא שאלה, בחצי-צחוק, אם שכנעה אותי ברגע זה להצביע בל"ד.

אם היית יכולה לקבוע את דמותה של מדינת ישראל, איזה מקום היית מעניקה ליהדות בה?

"ליהדות יהיה פן שהוא בעיקר תרבותי. יהדות בעיני זה גם עמוס עוז ורחל, לא רק משנה ותלמוד. היהדות תהיה חלק מהחיים הפרטיים והאישיים של אדם. יש מדינות גם באירופה שמוגדרות על-פי דת ויש מדינות שבהן יש רוב שמאמינים בדת מסוימת, אבל יש כבוד ושוויון לבני דתות אחרות. האתגר שלנו הוא למצוא את הדרך שנחיה בחברה שהיא אזרחית לחלוטין כאשר רוב החוקים שלה יהיו אזרחיים ושווים, בין אם זה בענייני נישואים, גירושין, כניסה לישראל, מדיניות הגירה, חובות וזכויות – הכול יהיה שווה, אך באופן שמתאים לכל קבוצה, תוך התחשבות מבחינה תרבותית ודתית בקבוצות המיעוט.

"אני גם חושבת שזו טעות שאנחנו חיים בסגרגציה מטורפת במדינה שלנו, אם זה יהודים וערבים שלא פוגשים זה את זה כל החיים. זה יוצר פחד מהאחר, שנאה. הפרדה בין חילונים, חרדים, דתיים, ההפרדה הזו יוצרת חברה מפולגת, משוסעת. אפשר ליצור חברה אחרת".

במדינה כזו, אילו הסדרים היית יוצרת על מנת להבטיח את זכויותיו של המיעוט הלאומי הפלסטיני בישראל?

"אנחנו חיים במרחב שיש בו שני לאומים שצריך להכיל אותם לתוך מערכת אזרחית אחת. זה לא טוב שאנחנו לא לומדים על האסלאם והקוראן ולא לומדים ערבית, לא בשביל להיות חיילים טובים במודיעין, אלא כדי להכיר ולדעת. הדת צריכה להיות חלק מהתרבות, אבל לא חלק שקובע למי יש יותר זכויות ומי מופלה לרעה.

"מצע מרצ מדבר על זכותם של הפלסטינים בישראל לזכויות קולקטיביות. צריכה להיות אוטונומיה בדברים מסוימים, למשל דברים שנוגעים למערכת החינוך והתרבות. אני חייבת לומר שאני פוגשת פלסטינים אזרחי ישראל רבים שרואים את עצמם כישראלים ורוצים לקחת חלק מלא בחברה כאן. זה משהו שצריך לתת לפלסטינים בישראל להחליט מה הם רוצים, לא אנחנו שוב בפטרונות נחליט איזה זכויות קולקטיביות יהיו להם או איך הם יביאו אותם לידי ביטוי כמיעוט פלסטיני. יש הבדלים גדולים גם בתוכם, ואני חושבת שזכותם להחליט בשביל עצמם".

האם את חושבת שעדיין יש סיכוי לפתרון שתי המדינות? חמאס, ששולט ברצועת עזה, מתנגד להסכם שלום, מחמוד עבאס אמנם תומך בהסכם, אך הוא מנהיג חלש ובשביל להגיע להסכם שיהיה מקובל על ישראל, יהיה עליו לבצע שלל ויתורים שאין לו את הגיבוי העממי לבצע. בהנחה שהיית ראשת הממשלה, מה היית עושה כדי להביא לסיום הכיבוש?

"אם את כבר שמה אותי כראשת ממשלה בצד היהודי, אולי נשים אישה בצד הפלסטיני וננסה לפתור את זה ביחד? אין לי ספק שאם נתניהו היה בא היום עם אבו מאזן ומציגים הסכם, זה היה עובר בכנסת, בממשלה ובציבור. זה היה גורר הרבה תרעומת, אבל זה היה עובר. כאשר חמאס הגיע ארבע חודשים לפני צוק איתן והודיע לאבו מאזן שהם מוכנים לממשלה טכנוקרטית, אז מה ישראל עשתה? הפסיקה את השיחות וקראה לאבו מאזן טרוריסט. ואחר כך, אחרי צוק איתן, ביקשנו מאבו מאזן לנסוע למצרים ולהיות חלק מהשיחות ולתווך. פשוט אבסורדי. די לומר שאין פרטנר. זה אפשרי ומהר.

"גם העם הפלסטיני רוצה מדינה, שקט, חיי רווחה, עבודה, פרנסה, וכשיראו את הטוב מההסדר וחיים טובים והוגנים, אני חושבת שזה יחזק את ההסדר. אני מודאגת כי הקולות הגוברים בצד הפלסטיני ובצד שלנו הם למען מדינה דו-לאומית. אני לא רוצה מדינה דו-לאומית. אני חושבת שצריך להיות פה עדיין בית לעם היהודי ולכן אני לא רוצה מדינה דו-לאומית, ובוודאי שלא מדינה דו-לאומית שאני לא בטוחה שיובטחו בה הזכויות של כל הלאומים, ולכן זו תהיה מדינה שלא תהיה דמוקרטית ולא יהיה בה שוויון זכויות. אני לא רואה דרך אחרת היום ליצור מצב שבו תתקיים עדיין מדינה ללאום היהודי ולכל אזרחיה, מדינה דמוקרטית ששומרת על שוויון זכויות ופועלת למען זכויות אדם ואישה. הדרך היחידה שאני רואה את זה היא רק היפרדות, הקמת מדינה פלסטינית לצדנו".

> תמונות: חורף ברצועת עזה

השאלה האחרונה בראיון, מה הייתה רוצה לעשות בכנסת הבאה, גרמה לעיניה של רוזין להתרחב בהתלהבות. הרגשתי שהיא משתוקקת להותיר את הפאנלים והתיכונים מאחור ולשוב לעשייה האמיתית בכנסת – שכה מתאימה לאופייה ומספקת את הצורך שמניע אותה כבר שנים רבות לפעול למען שינוי חברתי.

"יש המון דברים שהתחלתי ואני צריכה להמשיך. יש דברים שלא הצלחתי או לא הספקתי. לא הצלחתי להביא לביטול ההתיישנות על עבירות מין בתוך המשפחה, לא הצלחתי לקדם את הצעות החוק שלי בעניין דמי אבטלה וחופשת לידה לנשים וגברים ולתקן את חוק הנוער כדי שיהיה שוויון בתעסוקה לבני נוער. יש כל כך הרבה מה לעשות בכל פינה במדינת ישראל ויש לי המון חוקים ורעיונות וגם מוטיבציה. צריך לשנות את עולם הפנסיה ולעשות חוק סיעוד ממלכתי ושקצבאות זקנה, נכות וילדים יהיו ראויות. בתשלומי ההעברה אנחנו חייבים להיות לפחות כמו ה-OECD אם לא יותר. אנחנו חושבים שזה משהו רע שאנחנו נותנים לאנשים קצבאות. זה דבר טוב – זה מעיד על חברה חזקה והוגנת. כל כך הרבה דברים יש לי לעשות. אלוהים אדירים".

> מיכל רוזין: במשטרה יש נורמה של אלימות והשתקה