אנשים נעלמים ולאיש לא אכפת: מי מפקיר את עובדי הבניין בישראל?
ענף הבנייה הוא הענף התעסוקתי המסוכן ביותר בישראל. כך למשל, מספר ההרוגים בהשוואה למספר המועסקים גבוה ב-750% מזה בבריטניה. ולמרות זאת הממשלה עומדת בחוסר מעש, והקבלנים מקבלים בפועל פטור מלא מאחריות. הייתכן שיש לזה קשר לזהותם של הפועלים?
כותבות אורחות: מיכל בסן וגדיר ניקולא
ביום שלישי האחרון, 15 בדצמבר, קיימה ועדת העבודה והרווחה של הכנסת דיון מעקב בנושא תאונות בענף הבניין. בין היתר, הושמעו בדיון הדברים הבאים:
חבר הכנסת אלי אלאלוף, יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות: "זה מצב חירום. יש תחושה של אוזלת יד".
חבר הכנסת אילן גילאון: "פשוט סדום ועמורה. איך ייתכן שעל כל עשרה מקרי מוות יש רק מקרה חקירה אחד? אנשים פשוט נעלמים וזהו, ואיש לא אחראי לכך?"
חברת הכנסת שלי יחימוביץ': "כמות ההרוגים בענף הבניין השנה גדולה מההרוגים בגל הטרור האחרון".
המציאות בשטח מחרידה אף יותר: ענף הבנייה — הגובה מדי שנה בין שלושים לשלושים וחמישה הרוגים ואלפי פצועים — הוא הענף התעסוקתי המסוכן ביותר במדינת ישראל. על-פי דו"ח תאונות עבודה בישראל של המוסד לביטוח לאומי ומינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית, כמחצית מתאונות העבודה הקטלניות במשק מתרחשות בענף הבנייה: משנת 2000 עד 2014 נהרגו 445 עובדים בניין (כ-53% מכלל העובדים שנהרגו בתאונות עבודה). על-פי נתוני מרכז המחקר של הכנסת, מתחילת שנת 2015 ועד עתה נהרגו שלושים עובדי בניין נוספים. על חומרת המצב תעיד העובדה כי ממוצע ההרוגים החמש-שנתי בענף הבנייה נמצא במגמת עלייה מאז שנת 2010.
> המטפלת התקלקלה? תטיסו אותה הביתה!
ענף התעסוקה המסוכן ביותר בישראל (צילום אילוסטרציה: פליקר, CC BY-SA 2.0)
מי הנופלים מהפיגומים?
מצב זה אינו מחויב המציאות: לשם השוואה, מספר ההרוגים בתאונות בניין בישראל (ביחס לכמות המועסקים בענף), עמד בשנת 2014 על שיעור הגבוה בכ-750% לעומת בריטניה.
לצד ההרוגים, גם מספר הפצועים בתאונות העבודה בענף זה הוא מהגבוהים במשק; בשנת 2014 עמד מספר הנפגעים בתאונות עבודה בענף הבנייה המדווחים למוסד לביטוח לאומי על 7,061 עובדים, המהווים 10.7% מכלל מקבלי דמי הפגיעה מהמוסד לביטוח לאומי. מספר זה אינו משקף את מספר התאונות, אלא רק את מספר העובדים שנפצעו והצליחו למצות את זכויותיהם מול הביטוח הלאומי.
לא פחות מטריד הוא הנתון לפיו מקרב אזרחי ישראל שנהרגו בתאונות עבודה בענף הבניין, הרוב המכריע הם ערבים (כ-50% מכלל המועסקים הישראלים בענף). לצד האזרחים, שיעור ניכר של הנפגעים אינם אזרחים, ביניהם עובדים פלסטינים תושבי השטחים ומהגרי עבודה. באופן לא מפתיע, עולה מספרם היחסי של ההרוגים הפלסטינים ומהגרי העבודה על מספרם בקרב כלל המועסקים בענף הבנייה. בשנת 2014, עמד אחוז ההרוגים בקרב לא-אזרחים על כ-45% מעובדי הבניין שנהרגו בתאונות עבודה.
אל מול מציאות עגומה זו עומדות רשויות השלטון בחוסר מעש כמעט מוחלט: על-פי הנתונים, השקעת המדינה – ובכלל זה התקציב המוקצה למניעת תאונות עבודה – הוא פחות מאחוז אחד מכלל ההוצאות הנגרמות למשק בגין תאונות עבודה.
כפי שמעיד חבר הכנסת עבד אל-חכים חאג' יחיא, מהנדס בניין במקצועו, "משרד הכלכלה רק מחכה לתאונה ולא מפקח באמת. מנהלי עבודה לא מגיעים לשטח, ומשכירים את תעודת העבודה שלהם לאחרים שיעבדו במקומם".
> נצל וזרוק: מדוע האוצר שומר לעצמו כספי ביטוח רפואי של עובדים חולים?
"איך ייתכן שעל כל עשרה מקרי מוות יש רק מקרה חקירה אחד?" חבר הכנסת אילן גילאון (ניר קידר)
17 מפקחים על 13,000 אתרי בנייה
אז מי מפקיר את עובדי הבניין? לפתחו של מי מונחת האחריות לחייהם ולתנאי ההעסקה שלהם, ומי אחראי לאכיפת כללי הבטיחות שתפקידם לשמור על חיי העושים במלאכה?
הסיפור מתחיל במשרד הכלכלה, שם יושב מנהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית. תפקידו של המנהל הוא ליזום ולגבש חקיקה ומדיניות, ובהמשך לוודא כי המדיניות הזו מיושמת ולאכוף אותה במקרה הצורך.
למנהל שתי זרועות מרכזיות: מערך הפיקוח, שתפקידו לבדוק ובמקרה הצורך לסגור מקומות עבודה בהם נמצאו ליקויים והפרות של צווי בטיחות, ומערך החקירות, שתפקידו לחקור הפרות צווים שהוצאו על ידי מחלקת הפיקוח, הפרות של הוראות חוק העוסקות בבטיחות, סיוע בידי המשטרה בחקירותיה והבאה לידיי הגשת כתבי אישום פליליים.
שתי הזרועות הללו מתפקדות מזה שנים בתת-תקצוב ובמחסור משווע בכח אדם. דו"ח של משרד הכלכלה מעלה כי כ-70 מפקחים בלבד מופקדים על קיום כללי הבטיחות והגהות בכל מקומות העבודה. מתוכם, 17 מפקחים בלבד אחראים על כ-13,000 אתרי בנייה. פירושו של דבר הוא כי כל מפקח אחראי בו זמנית על כ-750 אתרי בנייה בממוצע.
גם בפרקליטות מצב העניינים עגום. מן הדו"ח שהגישה עורכת הדין הדס פורר גפני לוועדה לפניות הציבור עולה התמונה הבאה: בין השנים 2006-2011, נספרו 168 מקרי מוות במקום העבודה. עם זאת, אתרה הפרקליטות 60 חקירות משטרתיות בלבד. ניתוח הממצאים מלמד כי עשרה תיקי חקירה לא נמצאו ולא ברור מה עלה בגורלם; 31 חקירות נגנזו בעילת חוסר ראיות; 13 חקירות הביאו לכתבי אישום שחלקם נגמרו בהסדר טיעון ובעונש מקל; ו-6 חקירות היו במצב של "המשך חקירה".
חטא על פשע מוסיפה החקיקה בעניין (או למעשה, היעדרה), שכלל לא השתנתה משנת 1945 (פקודת תאונות ומחלות משלח יד), ואפילו אינה מטילה על המעסיק חובת דיווח מידית במקרים של תאונות קשות שלא גרמו למותו המידי של העובד. מצב זה מונע למעשה חקירה מידית של חוקרי מנהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית.
ואיפה הקבלנים בסיפור?
גם במקרה הנדיר של קיום חקירה, חשיפת ליקויי בטיחות וטיפול בהם, קשה שלא לתהות מהי אחריותו של הקבלן המבצע שתחת אחריותו התרחשה תאונה קטלנית שהובילה למותו של עובד. מה חלקו בדין, והאם קבלנים אשר תחת העסקתם מתים עוד ועוד פועלי בניין, נושאים באחריות למות מועסקיהם?
על היתר ופסילת רישיונות לקבלנים אחראי רשם הקבלנים במשרד השיכון. למרבה הצער, החקיקה המסדירה את סמכויותיו של רשם הקבלנים אינה מפנה דגש מיוחד להגנתם ובטיחותם של עובדי הבניין. מצב עניינים זה, במיוחד לאור המעט שנעשה מצד גופי האכיפה בתחום, מוביל לכך שכמעט ואין הרשעות של קבלנים בעבירות לפי פקודת הבטיחות בעבודה המסמיכה את הרשם לפסול רישיונות. מכאן יוצא כי עד כה לא נפסל רישיונו ולו של קבלן אחד בשל הפרת כללי הבטיחות במקום העבודה.
למרבה הצער, הנסיבות בהן מתרחשות תאונות בענף הבניין, לצד שמות הנפגעים, אתרי הבנייה, הקבלנים המבצעים, האחראים והיזמים, לא מפורסמים כיום לציבור – בין אם מחוסר עניין (יוצא דופן הוא עיתון "הארץ", שלאחרונה הקדיש מספר כתבות לנושא), בין אם מתוך מחשבה שפרסומם עתיד לשבש הליכי חקירה. מדובר, כמובן, במידע בעל חשיבות ציבורית אדירה. בראש ובראשונה ביצירת מודעות ציבורית לחומרת הבעיה, אך גם כדי שהציבור, בין השאר באמצעות ארגונים לא-ממשלתיים וקבוצות לחץ פרטיות יוכל לפעול ולסייע לנפגעים להתריע על בעיות.
נכון לעכשיו, משקפת רמת הבטיחות הירודה של עובדי הבניין בישראל מחדלים חמורים ומתמשכים מצד המדינה. החל מתת-תקצוב וחוסר איוש תקנים בשל תנאי שכר-ירודים, עבור במחסור חמור בתקציב ליצירת מודעות והרחבת ההסברה על נהלי עבודה בטוחים וכלה בלקונה חקיקתית ששוב ושוב משאירה את החלשים בחברה לשאת בנזק. כל אלו יוצרים מצב בלתי נסבל שכדי לשנותו דרושה פעולה נחרצת, מידית ובלתי מתפשרת מצד כל זרועות המדינה.
למידע נוסף, מוזמנים לקרוא בדף הקואליציה למאבק בתאונות בניין:
מיכל בסן, מתמודדת.
עורכת דין גדיר ניקולא, מנהלת סניף נצרת בקו לעובד ורכזת תחום עובדים ערבים.
הכתבה עובדה מדו"ח עמדה של הקואליציה למאבק לתאונות בניין ("קו לעובד"; "ארגון העובדים – מען"; "רופאים לזכויות אדם"; "האגודה לזכויות האזרח בישראל"; "הקליניקות המשפטיות – אוניברסיטת חיפה"; "המכון לאחריות תאגידית"; סוהיל דיאב; חסן שולי; הדס תגרי).
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
