"אינני יכולה ליצור עוד תקווה נוכח ההרס"

כותבת אורחת: הדאיה שמעון

גבירתי,

אני, אישה פלסטינית שעודנה בחיים, כותבת לך מכתב, אך אינני בטוחה שאוכל לסיים אותו, שכן עשרות מטוסים ישראלים מטרטרים בראשי וממלאים את שמי עזה מאז ליל אמש. אני כותבת לך וליבי נשבר, שכן מטוסים אלה ירו טילים בדיוק בחצות על בתיהם של שכנים במקום מגוריי בשכונת אל-ג'נינה שברפיח בעודם נמים את שנתם.

מהירי נהרגו מרים מרזוק אבּו זיד, בת 31 שהייתה בהריון, ובנה, עבּדאללה, שטרם מלאו לו חמש שנים והיה עדיין בגן ילדים. יחד אתם נהרגו חמישה בני משפחה נוספים. הטילים הפכו את ביתם לגל אבנים בעודם יושבים בו בבטחה. וכאילו לא די בכך, הזדעזעתי היום לשמוע על מותה של ופאא עבּד א-ראזק ז'היר, בת 28, שהייתה אף היא בהריון ונהרגה יחד עם עוברה. מטוסי הקרב הישראליים הפציצו את עזה בנשק שישראל קיבלה מארצות הברית והרגו מאות ילדים בשעה שהיו בבתיהם או על הנדנדות או על חוף הים, משחקים בכדור.

אינני יכולה עוד לענות על שאלותיהם של ילדיי, סאמר וסאהל, שטרם מלאו להם עשר שנים: אמא, למה המטוסים הורגים את הילדים ואת האימהות בבתיהם? אמא, למה ישראל הורסת את הבתים של האנשים ושל השכנים? ליבי נקרע לגזרים לנוכח גורלם המר של ילדי עזה ונשותיה, ואינני מסוגלת לענות לילדיי וגם לא להגן עליהם. האם את מבינה מה פירוש הדבר שנבצר ממני להרגיש בטוחה בביתי ושאין ביכולתי להגן על ילדיי? אני לוקחת אותם לאמצע הבית ושמה צמר גפן באוזניהם לבל ישמעו את התפוצצות הבתים על דייריהם. אני משתדלת לא לצרוח עם כל זעזוע שפוקד את הבית מעוצמת ירי התותחים, ספינות המלחמה והטילים הנורים משמים. איך אפשר להבין מדוע ישראל מתקיפה אותנו בבתים שלנו?!

מאתמול בערב ועד עכשיו נהרסו רק במחוז מגוריי חמישה עשר בתים, ונהרגו יותר משלושים ילדים ונשים. לא עצמתי עין כל הלילה. קינן בי חשש כבד לשלום משפחתי ואבי הקשיש והנכה ששאל אותי שוב ושוב: מה אעשה אם יפציצו את הבית שלי. האם אקרע לגזרים בעודי חי ואדע שעומדים להרוג אותי? גירשו אותנו מהכפר שלנו בפלסטין בשנת 48', והיינו לפליטים במחנות עזה. למה הם רודפים אותנו גם כאן?

> מצפה לאזעקות ולצירים: ללדת ילד לתוך המצב הזה

כולכם לצד ישראל

אני כותבת לך, וההפצצות מסביבי אינן נפסקות. כל עשר דקות נורה טיל או יותר. התקפות הצבא הישראלי הולכות וגוברות בעוד אנו חוסים בבתינו חסרי יכולת לישון או לזוז. ביקרתי נשים פלסטיניות שגורשו מבתיהן באזורי הגבול וצעדו חסרות ישע יחד עם ילדיהן יותר משלושה קילומטרים כשהירי וההפצצות מעליהן אינם חדלים. הם השאירו מאחוריהם את רכושם, את בגדיהם, את בתיהם במנוסתם מפני גיהינום המלחמה שבבערתה מכלה בדרכה את חיינו, את חלומותינו, את זיכרונותינו. הם היו לחסרי בית השוהים במקומות מחסה או בשטח הפתוח.

ביתי עדיין איננו רכושי הפרטי, שכן מזה שש שנים אני משלמת את מחירו, וטרם סיימתי לשלם את כל התשלומים עבורו. האם את יודעת, גבירתי, כמה בתים נהרסו בעזה, כמה שכונות הושמדו וכמה משפחות פלסטיניות נקברו תחת ההריסות ובמקומות הלינה של ילדיהן הקטנים? בית איננו מספר. ביתי הוא נשמתי, הוא כל חיי. הוא מכיל את זהותי, את כל זיכרונותיי וחלומותיי. אין לאדם מקום כמו ביתו. מאז תחילת ההתקפה הישראלית ועד עתה הרסה ישראל עד היסוד אלפי בתים, בתים נוספים נפגעו קשות, ובעליהם אינם יכולים לגור בהם עוד.

אני חרדה לאמונתי בעקרונות זכויות האדם, באמנות הבינלאומיות ובזכויות הילדים. מזה עשרים ושלוש שנים אני עוסקת בבעיות האישה וזכויות האדם ונאבקת למען יישום החלטה 1325 שמגנה על הנשים מפני סכסוכים אלימים. חיפשנו תמיד ביטחון ושלום, אך בשל התמודדותנו הנוכחית עם מלחמת ההשמדה הקולקטיבית של משפחותינו ושל שכונותינו אני חוששת לעתים שמא אחדל להאמין בכל האמנות הללו ואראה בהן לא יותר מאשר דיו על נייר.

כולכם לצד ישראל, כולכם תומכים בצבא מצויד היטב, זאת בשעה שעמנו חי תחת כיבוש. מזה שלוש שנים אינני יכולה לצאת דרך מעבר רפיח ולנסוע מכאן כדי לסיים את עבודת הדוקטורט שלי, כי תמיד הוא נעול בפנינו. אנחנו מושפלים אך ממשיכים לנסות להשלים את לימודינו מחוץ לעזה, ואוסרים עלינו זאת בגלל ישראל. מזה שמונה שנים אנחנו חיים במצור ובתנאים קשים מנשוא, שאינם מוכרים לכם. אינני רוצה להפוך למספר נוסף ולהיהרג עם משפחתי בחשכת הליל בשקט ככה סתם.

> מסמרים לחיים, מסמרים למוות: סיפורי אמהות על ילדים

טייס צריך לטוס

אנחנו בני אדם! יש לנו חלומות ושאיפות. אנחנו אוהבים את החיים ורוצים שילדינו יחיו בביטחון. בני, סאהר, חלם תמיד להיות טייס, אבל היום הוא הודיע לי שהוא בשום פנים ואופן לא יהיה טייס, כי התפקיד של הטייסים הישראלים הוא לרצוח ילדים ונשים, והוא לא רוצה להיות רוצח, אלא רוצה להיות רופא או חובש כדי להציל ילדים שנרצחים בדם קר.

מאות אלפי נשים ונערות גרות עכשיו ברחוב ואינן מוצאות כסות להניח על גופן. ילדות קטנות שאיבדו את כל משפחתן מהלכות מוכות הלם ואינן מבינות מה קרה. בחורים איבדו את אמונם בכך שאתם מסוגלים להרגיש ובכך שמגיע להם לחיות לאחר ששחטו את חלומותיהם בהיותם בסגר מתמשך. מצבם טראגי, כי ישראל מונעת מהם את כל אמצעי הקיום.

חדר המתים התמלא עד אפס מקום, והתחילו להניח את הגופות על הארץ בחדרים סמוכים. לכולם היו סיפורים, רומנים, משפחות אוהבות, חברים. המוות הולך ומתפשט. הנשים והילדים שנהרגו נעטפים בתכריכים לבנים ונקברים במהירות בשל הפחד מההפצצות שאינן פוסקות. איש אינו פותח בית אבלים, כי איש אינו יכול להגיע אליו, ולו כדי להחליף דברי ניחומים. אני כותבת לך ביום השני של חגנו, עיד אל-פיטר. איננו מבקרים איש את רעהו כנהוג בימי החג, ורק האימהות מבקרות את קברי ילדיהן. אינני יכולה עוד לשאת את רצח עמי בברבריות שכזאת בעוד העולם רואה את המראות ושותק.

ברור לי שאת אם אידיאלית הרוצה שבנותיה האהובות תחיינה בביטחון ובשלום וחולמת על היום שבו תתכנני יחד אתן עתיד יפה וטוב יותר. לזה בדיוק אנחנו, הנשים הפלסטיניות, שואפות למען עתיד ילדינו. אילו חשבתי בעודי כותבת את המכתב שנחיה במולדתנו ללא כיבוש וללא תוקפנות, מאבקים ומלחמות, היינו יכולים לחלום חלומות טובים יותר, והיה באפשרותנו להגשים את תקוותיהם וחלומותיהם של ילדינו בשלווה ובאהבה. אולם לנוכח התוקפנות הקשה של הצבא הישראלי אנחנו מוצאות את עצמנו קוברות את ילדינו לפני שהם מספיקים לחלום.

> אבא של הדיל לא מצליח לדבר עליה בזמן עבר

תמיד כתבתי על החיים, על תקוות, על אהבה, על רווחה ועל הצורך שלנו לחדש את כוחנו בהיותנו פעילוֹת בתחום זכויות האישה. היוגה שבתה את ליבי. למדתי אותה, תרגלתי אותה ואימנתי נשים אחרות כיצד להתמודד עם לחצים וקשיים באמצעות תרגילי נשימה ותרגילים נוספים שיקלו עליהן בהתמודדות זו. עכשיו נמנעים ממני לחלוטין רווחה כלשהי או אוורור רגשות, כי אינני מרגישה כל ביטחון. מזה עשרים וארבעה ימים אני כותבת רק על המוות, ההרג, חלקי הגופות, הפחד, האימה, ולילות הגיהינום שעוברים על הפלסטינים. אינני יכולה עוד ליצור תקווה לאחר שראיתי את ממדי ההרס. הם שינו את דמותה של עזה והפכו אותה למנוכרת וחרבה, וכאילו אינם מרגישים שאנחנו בני אדם ושיש לנו סיפורים וחלומות משלנו.

אנחנו עם הנמצא תחת כיבוש. זכותנו להשיב לעצמנו את אדמת פלסטין. אין לישראל כל זכות להשמיד עם שלם בעוד העולם על מוסדותיו הבינלאומיים, שבהם שמנו את מבטחנו, מתבונן מהצד ורואה כיצד אנו נהרגים. אינני יודעת אם המוסדות הבינלאומיים המגנים על האישה מתכוונים גם להגן עלינו, או שמא אנחנו יצור אנושי שונה, שאינו נכלל באותם הסכמים וזכויות.

התערבותכם למען נשות עזה וילדיה בעת הזאת, שבה אנחנו מרגישים מאוימים כל דקה וכל שעה, היא חובתכם, שהרי אנחנו בני אדם, ואחת הזכויות הבסיסיות של הנשים היא הגנה מפני תוקפנות. אנחנו סבורים שישראל אשמה, כי אנחנו תחת כיבוש, כי אנחנו אוהבים את חיינו, כי זכותנו לחיות על אדמתנו ולבחור את מי שנראה לנו ראוי לייצג אותנו כזכותו של כל עם אחר.

איננו רוצים להצטייר כעם ששופכים את דמו ושאמצעי התקשורת עוסקים בו בידיעות ובתמונות בלבד. אנחנו רוצים ששפיכות הדמים תיפסק ושתגנו על זכויות הנשים והילדים, כי יש להם חיים מלאי שמחה, ויש לאפשר להם לחיות אותם בביטחון. שומה על החברה הבינלאומית לכבד את הדם הפלסטיני ולנקוט צעדים נחרצים לאור העובדה שישראל היא ישות טרוריסטית השואפת להשמיד את העם הפלסטיני. יש לבוא אתה חשבון על כל פשעי האנושות שביצעה ושהיא עודנה מבצעת.

 הדאיה שמעון היא סופרת ועיתונאית, פליטה פלסטינית בעזה. המכתב נכתב ב-30.7.14

---

דבר המתרגמת:

אינני רוצה לכתוב על המלחמה. קטונתי מכל אנשי המקצוע המפרשים את המצב, ודעתי עליו שמורה עמי. אבל אני מאמינה שיש חשיבות ראשונה במעלה להביא מכתב זה לידיעת הציבור הישראלי.

במלחמת אין ברירה זו נהרגים אנשים, נשים וילדים חפים מפשע. הם נהרגים בגבולות של "מוסר מלחמה" שהוא ברור לכולנו על אף היותו ניב ניגודים. החשש הגדול שלי הוא שעם הזמן ייטשטש הגבול המפריד בין הרג של אין ברירה בגבולות המוסר שלא אנחנו אשמים בו לבין הרג שאיננו נתון עוד בסייגים של מוסר ואיננו מעיק עוד על המצפון. בעיקר אני חרדה לדור הצעיר שחווה את המלחמה בגופו או דרך אמצעי התקשורת.

קולה של הדאיה, אישה ואם פלסטינית, איננו מתלהם. הוא אותנטי ושפוי עד כמה שניתן וזועק את זעקתו במצב לא שפוי לחלוטין. אמנם אפשר להתווכח עם טענה זו או אחרת שמעלה הדאיה במכתבה, אך לא ניתן להתווכח עם תחושותיה ולהתכחש לסבל הנורא שעובר עליה ועל שאר התושבים בעזה.

ברוריה הורביץ