newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מכתב לחברות של גלית גוטמן על הורות, קריירה ורגשות אשם

חלק מאיתנו מרגישים אשמה על זה שהם עובדים ולא מגיעים הביתה. חלק, שיושבים בבית עם הילדים ולא מגשימים את עצמם. אלה גם אלה טועים. הורות היא קודם כל ללמד את הילדים שאנחנו יכולים לבחור, ושהבחירות שלנו הן בסדר

מאת:

הגשמה עצמית באמצעות קריירה או להישאר בבית עם הילדים? לא משנה מה נבחר, נדמה שתמיד נטבע ברגשות אשם, וננסה להצדיק את בחירותנו באילוצים שלא תלויים בנו. האמת האחת היא שהשפעת ההורים על ילדיהם היא מכרעת. לכן, השאלה החשובה היא לאיזה כיוון אנחנו רוצים להשפיע עליהם. במקום להדגים לילדים כיצד אנחנו נכנעים לכוחות חיצוניים חזקים מאיתנו, עדיף להדגים להם כיצד מקבלים החלטות בתוך המסגרות המחייבות.

נזכרתי בדברים האלה כששמעתי שיחה שנערכה בשבוע שעבר (10.3) בתוכנית הבוקר של קשת על הורות וקריירה. המומחה האורח אמר מה שאמר, אולם בטלוויזיה אוהבים מסרים פשוטים, ולכן על המסך ובקישור לפיסבוק הופיעו הכותרות: "די עם הקלישאות ורגשות האשם", "שעות העבודה הארוכות לא פוגעות בילדים" וכיוצא באלה.

גלית גוטמן סיפרה, בתסכול, על חברות שלה, בעלות תואר שני באוניברסיטה, שנאלצו לוותר על קריירה מקצועית ויושבות בבית רק כי הקשיבו למסרים שקריים על פגיעה לכאורה בילדים. אני לא מכיר את גלית ואת חברותיה, ומציע להן, ולכלל ההורים, את הגרוש ללירה שלי.

> תכירו: הזוכה בתחרות המורה הטובה בעולם

הורות (אילוסטרציה: makelessnoise CC BY 2.0)

הורות (אילוסטרציה: makelessnoise CC BY 2.0)

תחילה ננקה את השולחן משלושה מושגים שמערפלים את הדיון:

רגשות אשם זאת מניפולציה

רגש אשמה מתעורר בנו כאשר אנחנו נוהגים בדרך אחת, אבל מקבלים מסרים מהסביבה שהיה עלינו לפעול בדרך אחרת. יש מי שנמצא בבית ומרגיש רע לנוכח השנים שחולפות, כי המסר החברתי הוא שצריך לצאת לעבודה ולהגשים את עצמנו. יש מי שנמצא בעבודה ומרגיש רע עם הריחוק מילדיו, כי המסר החברתי הוא שחשוב והכרחי "להיות שם בשבילם". העובדה שהאשמה מופיעה בשני הכיוונים המנוגדים מוכיחה לדעתי כי אין בה ממש.

יש אפשרות שלישית: שהמסר החברתי הוא שצריך להרגיש אשמה, ולא להיות שלמים עם הבחירות שלנו, לא משנה מה הן. אנשים אשמים הם אנשים חלשים, שנכונים לקבל את המצב החברתי המוכתב, כביכול מדובר בתוצאה של בחירותיהם השגויות. זאת השיטה הרגילה של האשמת הקורבן. כך למשל אם הילד מפריע בבית הספר, זה לפעמים כי ההורים מזניחים מדי ולפעמים כי ההורים עוטפים מדי. אולי הוא מפריע כי משעמם לו והוא תאב חיים ותנועה, בלי קשר למה שהוריו עושים? עצם רגשי האשמה הם העניין ולא משנה באיזה כיוון יוצרים אותם.

במובן הזה, השיחה בתוכנית הבוקר – שקראה להורים לצאת לעבודה – היא לא פחות מניפולציה היוצרת רגשי אשם, מאשר המצב שנגדו היא יצאה: הקריאה להורים להישאר בבית. בשני המקרים נמסר המסר להורים שהם לא מספיק נבונים כדי לדעת מה נכון להם.

הורות, קריירה ורגשות אשם

הורות, קריירה ורגשות אשם

ההורים תמיד היו עסוקים

דעה רווחת היא שפעם היו החיים טובים ופשוטים, ואילו כיום, "העולם המודרני" שואב אותנו לעיסוקים וטרדות, המכלים את זמננו ומרחיקים אותנו מהילדים. המחנך הנערץ עלי, יוהאן קומניוס, גרם לי לערער על כך. בשנת 1632 הוא פרסם ספר הדרכה, הראשון שנכתב אי פעם, להורים. בפתיח לספר הוא נדרש למציאות שהייתה קיימת בזמנו, וכתב את הדברים המפתיעים הבאים:

כיוון שעיסוקיו של האדם, כמו גם מורכבות הקיום, הוכפלו, נדיר למצוא אדם שיש לו די ידע או די פנאי או שניהם, על מנת להורות את ילדיו. ההרגל הנבון צמח אפוא למסור את הילדים, את חינוכם הבסיסי, לאנשים נבחרים, הבולטים בידענותם.

הייתכן שכבר לפני ארבע מאות שנים מורכבות הקיום הוכפלה? כבר אז ההורים היו עסוקים ולא התפנו לילדיהם? אז מה נגיד אנחנו?

מכאן אני רוצה להציע שאמנם אנחנו עסוקים, אבל התחושה שאנחנו "נורא עסוקים" משרתת עניין אחר. היא אולי ההסבר שאנחנו מציעים לנוכח המניפולציה שהוזכרה לעיל. כלומר, אנחנו נכנעים למסר החברתי שאנחנו לא בוחרים נכון, ומצדיקים זאת בעומס העיסוקים המוטל עלינו. היינו רוצים להיות יותר בבית, אבל מה לעשות, "מישהו צריך לפרנס" את המשפחה. אני לא טוען שאנחנו לא עסוקים. אני מאיר את האפשרות שהשימוש בטיעון הזה משחק לידי מי שרוצה להחליש את מעמד ההורים.

גם קריירה היא עבודה

עוד עניין שצריך לברר הוא ההבדל בין "עבודה" לשם פרנסה לבין קריירה לשם מימוש עצמי. אני לא חושב שמישהו באמת יודע להציב את האבחנה איזה עיסוק הוא "רק" עבודה, ואיזה עיסוק ייחשב קריירה. נראה לי שחלק מהאנשים משתמשים במונח קריירה, כדי להציג את העבודה היומיומית שלהם כמהלך של בחירה מושכלת, פריבילגיה השמורה לאנשים משכילים, מודעים ובמידה רבה עשירים.

אולי השימוש במונח קריירה משרת את הצורך שלנו למצוא הסבר למה שאנחנו עושים: אנחנו לא נמצאים הרבה בבית, אבל אנחנו לפחות מדגימים לילדים שראוי לאדם להגשים את עצמו. זה בהחלט לקח חשוב, אבל אני מאיר את האפשרות שזה לא באמת עוזר איך קוראים לזה. גם הקרייריסטים, כמו העובדים "הרגילים", מוצאים עצמם מתוסכלים מהריצה אחרי הזנב ומחוסר השליטה בשגרת חייהם. ובכל מקרה, בהקשר הנדון כאן, התוצאה היא זהה: ההורים לא בבית, והם שולחים את ילדיהם להשגחה וטיפול במיקור חוץ.

למדו את הילדים לבחור

המדהים בכל הסיפור הוא שגם אם ההורים נוכחים או חסרים, יותר או פחות, בכל המקרים ההשפעה של ההורים על התפתחות ילדיהם היא מכרעת. לכן העניין החשוב הוא באיזה כיוון אנחנו רוצים להשפיע עליהם. מה אנחנו מלמדים אותם על החיים ועל מקומנו ומקומם בתוך העולם?

מה שאפשר ללמד את הילדים בהקשר הזה הוא שאנחנו חיים בתוך מסכת של אילוצים חיצוניים, ובכל זאת יש ביכולתנו לקבל החלטות המתאימות לנו. כל משפחה תבחר את שלה, והעיקר שנלמד את הילדים בחירה מהי. ומרגע שנבחר, אז ממילא נגשים את עצמנו, לא משנה מה סוג העיסוק; וממילא נהייה עסוקים בדיוק במידה שבחרנו; וממילא נהייה יותר שלמים את בחירתנו – והלחץ החברתי מבחוץ לא יעורר בנו רגשי אשם.

הילדים ילמדו שיש לאדם זכות קיום ובחירה, שהוא משפיע על סביבתו, שהוא יוזם וממציא פתרונות, שהוא ערני, פעיל ומוביל. שיש לו ברירות, גם בתוך המסגרות המחייבות והאילוצים החיצוניים. זה בודאי שיעור טוב לילדים מזה של: אוי כמה קשה, כמה תסכול, כמה אשמה…

– – – –
* הדברים מוצגים בהרחבה בספרי "בית או ספר"

> עיתונאים בעד צנזורה: על כתבת שוברים שתיקה בערוץ 2

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf