מניפולציה רגשית המונית: על צו איסור הפרסום בפרשת רצח הנערים

זה לא לב סיפור החטיפה והרצח, ולא עיקר המשמעות שלה, אבל צריך לומר גם את זה: הציבור הישראלי עבר מניפולציה רגשית מכוונת.

פרטי השיחה למוקד 100 והממצאים ברכב ששימש לחטיפה, שהיו ידועים לראשי מערכת הביטחון, לשרי הממשלה וגם לאנשי תקשורת רבים, הובילו להנחה סבירה שהחטופים אינם בחיים. יחד עם זאת, לציבור הישראלי שודר מסר לפיו החטופים בחיים, ונולד קמפיין להשבתם. מכאן נובעת התדהמה אצל רוב האזרחים מגילוי הגופות אתמול, שנמנעה רק ממי שנחשפט לפרטים האסורים בפרסום.

זאת ועוד: מדי כמה ימים התראיינו קצינים בכירים לתקשורת, הסבירו שההנחה שהחטופים בחיים, ולעתים אף ציינו ש"אין ממצא" שקובע אחרת. זו היתה הונאה, ממש כמו השקר של יאיר לפיד, כאילו אי אפשר להבין מהשיחה למוקד 100 כלום. והאבסורד: בזמן שאותם גורמים שיקרו לציבור, הם גם נזפו בו על "הפצת שמועות". יש לי חדשות: באירוע הבא יופצו הרבה יותר שמועות, כי הנחת היסוד של האזרחים תהיה שקיימים כל מיני סודות ששופכים אור חדש על האירועים.

> רצח הנערים: סוף עידן בשטחים? (פרשנות)

אני לא אומר שהיה צריך לפרסם את השיחה. ברור גם שהמאמץ לאיתור החטופים היה צריך להתנהל בהנחה ובבהילות כאילו הם בחיים. אבל יש הבדל בין "הנחת עבודה" להנחה הגיונית, והקו הזה נחצה בפזיזות ובמודע. הממשלה ומערכת הביטחון אף הלכו צעד קדימה, ונתנו לקמפיין שלם של "השבת הבנים" לצאת לדרך. רשויות המדינה הפיצו את תמונות "bring back our boys" ברחבי העולם. בבתי ספר בארץ, כולל זה שליד ביתי, נתלו שלטים של "מצפים לכם" ו"שבו בנים לגבולם". אם המורים היו יודעים על כתמי הדם, התרמילים והיריות בהקלטה, האם הם היו שולחים את הילדים להצטלם ולצייר את השלטים האלו?

עדכון: אני ממליץ להציץ בריכוז שערי העיתונים האלו שהעלה תמיר כהן לפייסבוק. אי אפשר לטעות בתחושה שהוא משדר – וזאת למרות שהעורכים והכתבים הכירו את פרטי החטיפה.

מה מקור המניפולציה הזאת? שכל קורא יחליט בעצמו. יכול להיות שהיה מי שסבור שחשאיות הפרטים האלו – שבימים האחרונים כבר התפרסמו באתרים בחו"ל – קריטיים לפיצוח הפרשה. אני בספק גדול. אולי הרושם שהחטופים בחיים הוסיף ללגיטימציה של המבצע הצבאי, בעיקר כלפי העולם (הישראלים היו תומכים בו בכל מקרה). אולי הדרמה של השבועיים האחרונים השתיקה את הביקורת. אולי המטרה היא כסת"ח של מי שנבוך מאוד – ובצדק – מהשיחה למוקד 100, או מהפיגוע עצמו. ואולי זה פשוט היה אותו אינסטינקט של מערכת הביטחון הישראלית, לא לספר יותר ממה שמשרת את יעדי המערכת.

הציבור בישראל ברובו המכריע נותן אמון מוחלט במערכת הביטחון, והיא מנצלת אותו לרעה שוב ושוב. המקרה הזה היה גרוטסקי במיוחד, בין השאר מכיוון שהוא שחזור מדויק של פרשת החטיפה בלבנון. המסקנה המתבקשת היא שגם בפעם הבאה השקר יהיה אופציה נוחה וזמינה מכדי לוותר עליה.

אני מקווה שמישהו מאותם שופטי מחוזי שמאשרים את צווי איסור הפרסום בעיניים עצומות, בלי קשר לנסיבות – אדם שנאסר ללא מגע עם עורך דין, פרטים מחקירה, גילוי שמביך את הרמטכ"ל – ילמד משהו מהפרשה הזו. אני מקווה שעיתונאים יחשבו פעמיים על האופן שבו הם משרתים את רוח השלטון, בזמן שהם דווקא מודעים היטב לכל אותם פרטים סודיים ויכולים לפחות לשמור על טון מסויג (חריג לטובה היה עמוס הראל מהארץ, שניסה לרמוז במגבלות הצא"פ על המניפולציה ההמונית המתחוללת). ובעיקר, אני מקווה שקצת יותר אנשים יפתחו חשדנות בריאה לגבי מה ש"מקורות צבאיים" אומרים. ולגבי שר האוצר באמת שכבר אין למה לקוות.

איתמר ב"ז מרחיב על הנושא הזה, וגם מביא מראי מקום, בעין השביעית.

פוסט זה פורסם גם באנגלית באתר 972+