newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מרד אסירים באלבמה: דורשים חינוך ושיפור בתנאי הכליאה

האסירים הציתו חלקים מהכלא, תקפו סוהרים והשתלטו על אגפים. הדרישות: שינויי חקיקה, תנאים סניטריים בסיסיים, הפחתת צפיפות ועוד. מערכת הכליאה האמריקאית משמשת ככלי לדיכוי שחורים. ומה קורה בארץ?

מאת:

מאז יום שישי שעבר הצליחו אסירים שחורים בבית הכלא הולמן באלבמה להשתלט לפחות פעמיים על אזורים שלמים במתקן הכליאה, שבו נמצאים קרוב לאלף אסירים. האסירים העלו לרשתות החברתיות תמונות וסרטון שמתעדים את האזורים ששוחררו ואת משרדי הסוהרים עולים באש. האסירים הוסיפו ופרסמו רשימת דרישות לממשל האמריקאי ולממשלה המקומית באלבמה.

המהומות החלו ביום שישי לאחר שאסירים דקרו סוהר ומפקד בבית הכלא, והשתלטו על אגף בכלא. בתמונות שהעלו האסירים לרשתות החברתיות הם נראים שורפים את משרדי הסוהרים במקום ואומרים "זה התחיל!"

> ליצן במעצר מנהלי: אני מנסה לשמח את האסירים האחרים

הסוהרים הצליחו לאחר כמה שעות לפרוץ לאגף ולכבות את האש, אך ביום שני בבוקר שוב פרצה מהומה כשקרוב ל-70 אסירים דקרו סוהר, השתמשו ברהיטים כדי לחסום את הכניסה לאחד האגפים בכלא, והוציאו לעיתונאים רשימת דרישות.

בין הדרישות: בקשת עזרה מהממשל הפדרלי, ביטול החוק שקובע שהרשעה שלישית בעבירה שמוגדרת "פשע" גוררת מאסר עולם ללא שחרור (מה שמכונה חוקי Three strikes and out), לימוד הולם למקצועות מחוץ לכלא, ופיצויים לכל מי שנפגע מנטלית ופיזית בכלא. בראיון לרשת טלוויזיה מקומית טען אסיר שההתקוממות היא הפגנה במחאה על תנאי הכליאה והצפיפות הקשה. בסרטון אחר שהופץ נשמע האסיר דיון מריו אומר שלאסירים נמאס מהתעללות של הסוהרים, מהתנאים הסניטריים הקשים, ומההתעלמות מתלונות שאסירים מגישים למפקדי הכלא.

המרד האחרון מצטרף לשורה של אירועי התנגדות בכלא הולמן: בשנה שעברה בינואר אסירים החלו להעלות את אחד האגפים בכלא באש ותקפו סוהרים באש, לאחר שהוטל עליהם עונש שקבע שכל מה שהם יקבלו לאכול יהיה רק סנדוויץ' חמאת בוטנים אחד ביום. באותה שנה במרץ אסירים בכלא החלו בשביתת עבודה ואסיר בבידוד החל שביתת רעב בסולידריות איתם.

כליאה במקום רווחה

ג'ורג' ג'קסון, מרקסיסט וחבר בפנתרים השחורים בארה"ב, כתב בשנות ה-60 בכלא סן-קוונטין ש"רוב האסירים השחורים הבינו שהם הקורבנות של סדר לא שוויוני". הוא גם טען שחייו תמיד היו התנגדות, ושבגלל צבע עורו והאפליה הגזענית בארה"ב הוא נדחף לשרוד דרך עבודה בכלכלה לא-חוקית. במקרה של ג'קסון מדובר בגניבה מחנות כקטין, שעליה קיבל עונש של בין שנה לכל החיים (בארה"ב קיימים עונשי מאסר פתוחים, ללא הגבלת זמן, במקרים מסוימים).

ג'קסון נרצח על ידי סוהרים במהלך ניסיון בריחה, אך מאז מצב מערכת הכליאה בארה"ב רק החמיר. בבתי הכלא בארה"ב אסורים 2.2 מיליון אסירים. קרוב ל-40 אחוז מהם, יותר ממיליון, הם שחורים. זאת למרות שהקהילה השחורה בארה"ב מהווה רק 13 אחוז מהאוכלוסייה הכללית. בכלא הולמן ספציפית נמצאים קרוב לאלף אסירים, בכלא שבנוי לאכלס 600.

אנג'לה דייויס, עוד מרקסיסטית וחברה לשעבר בפנתרים השחורים, טוענת שהכליאה בימינו היא ניסיון אכזרי של המדינה להתמודד עם אוכלוסיות שלמות שהיא אינה מוכנה לספק להן חיים בכבוד. זוהי הדרך לגרוף רווח מכליאה של אנשים עניים ומשיעבודם בבתי כלא שמציעים לאסירים עבודה בשכר זעום.

בארץ הזלזול בזכויות אסירים אולי לא גרוע כמו בארה"ב, אך הוא עדיין מהווה בהרבה מקרים סוג של עינוי. בכתבה בוואלה מלפני כמה שבועות התרעמו יצחק אברג'ל ומשה מלול על התנאים בתאי ההמתנה בבתי המשפט, ועל כך שהוחזקו בהם מבלי לקבל אוכל.

מניסיון אישי מתקופת שהותי בכלא, ושנים אחר כך במעצרים בעקבות הפגנות בשייח ג'ראח, סוהרים מעירים אסירים ב-5 בבוקר כדי שיוכלו להגיע לאותם תאים בבתי המשפט ב-6. שם הם מחכים לפעמים עד הלילה למועד משפטם בתאים קטנים ומצחינים, ללא אוכל או אפשרות ללכת לשירותים.

בכתבה אפשר לראות את הזלזול של הכתבת והאתר כלפי הסבל שעוברים האסירים, כאילו שמדובר בקרב תרנגולים ולא בבני אדם שלהם זכויות בסיסיות. לכן תשובתם של אברג'יל ושאר החשודים לשופט היא במקום. מי שמתעלם מזכויות אלמנטריות, ומייצג מדינה וממסד, צריך להביא בחשבון ששביתה וחוסר שיתוף פעולה הם תגובה ראויה למעשיו.

לסיום חשוב להדגיש שהשאיפה, שלי לפחות, היא לחברה שבה אין בתי כלא. המאבק לשיפור התנאים בבתי הסוהר צריך להיות מאבק זמני, כשבסופו אין מתקני כליאה. אך זה לא יוכל לקרות בחברה שבה אוכלוסיות שלמות נדחפות לעוני ונאבקות כדי לשרוד (או נדחפות להתנגדות בגלל מדיניות אפרטהייד). כל עוד המדינה מצד אחד מייצרת את התנאים שדוחפים אנשים לשרוד בכלכלה לא חוקית, ומצד שני ממשיכה להתעלל בהם בבתי הכלא – מרד והתנגדות של אסירים הם השראה לכולנו.

> כליאה זה לא פתרון: מחפשים חלופות לבתי הכלא

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf