newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

משרד החינוך הכריז מלחמת התשה על בתי הספר הכנסייתיים

לדיון בוועדת החינוך שלח משרד החינוך נציג ערבי, כדי שהערבים יריבו ביניהם. יו"ר הוועדה טען ש"הוועדה לא תפתור את הבעיה". אבל כשהדיון התמקד בנכסים ובאוטונומיה של בתי הספר הכנסייתיים, משרדי האוצר והחינוך דווקא גילו יצירתיות מפתיעה

מאת:

הבן שלי מוחמד, שממש לא אוהב את בית הספר, כמו כל נער בגילו, השתתף כמה פעמים בהפגנות למען בתי הספר הכנסייתיים בעיקר כדי לפגוש את החברים שלו מרמלה אליהם התגעגע. עד כה הוא החזיק מעמד יפה מאוד בשביתה, התעדכן בוואטסאפ וממש לא אכפת לו שנכחתי בדיון בוועדת החינוך של הכנסת בנושא השביתה.

התחלתי לדאוג מעתיד הנער הזה כאשר הוא הודיע לנו שהוא ממשיך את עבודת הקיץ שלו בבריכה. הוא ירוויח כסף ויסתדר לבד ואני אמשיך להפגין לבד. אני מודאגת שיתחבר לרעיון שניקוי הבריכה הוא בעצם קריירה מעולה שלא מחייבת חמש יחידות במתמטיקה.

עבר קרוב לחודש מאז תחילת שנת הלימודים הרשמית ובאופק לא נראה סיום לשביתה בבתי הספר הקהילתיים הכנסייתיים. רוב ההתפתחויות בנושא הכאוב מתרחשות בעולם הווירטואלי בקבוצות הווטסאפ ובמדיה החברתית. בזמן שקהילת ההורים הגאים יצאו מהארון וחיים את תקופת הזוהר של המעורבות שלהם, המצב של המשא ומתן מחשיך מיום ליום.

משרד החינוך מתבצר בהצעתו, שנתתי לה את הכינוי "50-100", ששמענו כבר אלף פעמים ואומרת: "קחו חמישים מיליון לשנתיים ונקים ועדה שתסיים את העבודה תוך מאה ימים". הבעיה היא שרק כדי לסגור את הפער בתקציב צריך 200 מיליון.

שיטת הממשל: דיון ועוד דיון

לדיון בוועדת החינוך של הכנסת, אליו לא טרחו להגיע מנכ"לית המשרד או השר, שלח המשרד את מנהל החינוך הערבי עבדאללה חטיב, כדי לחטוף מכל הכיוונים: הרי הנושא קשור לערבים ושהערבים יתקוטטו לבד. כל הדוברים מצד הממסד חזרו על המנטרה "הם מקבלים כמו כולם, קיצצנו להם כמו כולם, והצענו להם קצת כסף שיסתמו ת'פה לשנה. וזה מה שיש".

חטיב, בעצמו בוגר בית ספר של מערכת החינוך הכנסייתית שנמצא עכשיו בשביתה, היה נבוך וחסר תשובות ולא נשא בכיסו לא ידע ולא בשורה. גם איימן סיף, שנכח בדיון על תקן פקיד ערבי בכיר ומוערך ברשות לפיתוח כלכלי במשרד ל"שוויון חברתי", לא בדיוק הפגין בקיאות בנושא. נראה היה שהוא ישב שם בעיקר כדי לגבות את חברו ממשרד החינוך, ותרומתו לדיון הייתה תמיכתו ב"חמישים פלוס ועדה". כנראה שהשוויון החברתי של השרה גילה גמליאל לא כולל שוויון חינוכי.

במהלך הדיון אמר ח"כ יעקב מרגי (ש"ס), יו״ר הוועדה, בנחרצות מרשימה ש"הרי הוועדה לא תפתור את הבעיה. מחר יש דיון במליאה ושם גם לא יפתרו שום דבר ויחזירו את הכדור לכאן!" בינינו זה מה שהיה באמת, וזו כנראה שיטת הממשל כאן. דיון ועוד דיון, וכך בעלי העניין מרגישים טוב ששמעו אותם, בזמן שבחוץ עסקים כרגיל והשביתה מתמשכת עד שמלך החינוך ירחם על העם. לא דמוקרטיה ולא בטיח – יש מושל צבאי והוא מחליט.

בינתיים בנט עושה רושם של מי שלא רוצה להכריע אלא להכניע את בתי הספר על הברכיים. שישבעו אמונים, ישירו את ההמנון בעונג רב, ואז המלך יתיר את מצוקתם במסיבת עיתונאים מפונפנת.

> בתי הספר הכנסייתיים אכן מופלים לרעה, אבל לא בגלל שהם ערבים

מאבק בתי הספר הכנסייתיים: אסיפת מחאה בכפר יאסיף (צילום באדיבות הרשימה המשותפת)

מאבק בתי הספר הכנסייתיים: אסיפת מחאה בכפר יאסיף (צילום באדיבות הרשימה המשותפת)

רגע שיא אחד של הדיון נרשם כאשר אחת מפקידות האוצר הכריזה בתמימות במלים פשוטות: "כן, אדוני היו"ר, קיצצנו להם במשך שנים. את כל התוספות של אופק חדש, תוספות שכר, תוספות מפעלי קיץ ופיצול כיתות הם לא קיבלו. אבל זה לא האוצר אשם, זה שי פירון שנתן הוראה להחליש את החינוך המוכר והלא רשמי. זאת המדיניות וזה המחיר שלה".

כך אמרה הפקידה שנתנה את החותמת על כך שהטענות כלפי המפעל הוותיק הזה של בתי הספר – על התנהלות בזבזנית וללא שקיפות, על גביית שכר לימוד גבוה ועל סכומי עתק שמשולמים למנהלים (כך לפחות נמסר לפקידים להגיד לתקשורת בהוראות שדלפו אתמול בטעות וסיפקו לנו הצצה לעולם יחסי הציבור והתעמולה של משרד החינוך) – מופרכות מהיסוד. כי מדיניות הייבוש של המפעל הזה החלה לפני שנים, והביצה שכולנו נתקענו בה כרגע היא תוצר שלה.

הרי מפעל חינוכי בן עשרות ומאות שנים לא יכול היה להחזיק מעמד אם לא היה מנוהל נכון. ולמרות שנעשה ניסיון להציג פה בזיזה של המערכת, אין באמת ויכוח על ניהול תקציבי של בתי הספר (נכון, פרט לחריגות פה ושם שנופחו בתקשורת). בעניין הזה, אם מדברים על שקיפות, בואו נבדוק למשל כמה משתכר מנהל הריאלי, בחיפה שם גובים עשרת אלפים שקל מתלמיד כשכר לימוד. אני בטוחה שגם בדיקה של רשת החינוך המעיין התורני תספק לנו מספרים מעניינים. ותרשו לי גם להגיד שלמשרד ממשלתי שמשלם שמונים שקל על חפיסת קפה "עלית" מהכיס הציבורי אין מנדט מוסרי לדבר על בזבוז כסף שמגייס מישהו אחר מתורמים.

הבעיה היא לא ליבה

רגע שיא נוסף הגיע כאשר ענו נציגי בתי הספר על השאלה שהטרידה את חברי הליכוד בוועדה, שתהו "למה אתם לא רוצים להיות תחת מטריית החינוך הרשמי, יחד עם כולם בישראל, ותקבלו מה שאתם רוצים?"

מעבר לדיון הערכי על זכותם של אזרחים ערבים (נוצרים, מוסלמים ודרוזים) לאוטונומיה דתית ותרבותית, ומעבר להיסטוריה המפוארת של בתי הספר, הובהר לח"כים שבתי הספר מלמדים את מקצועות הליבה וכפופים לפיקוח המשרד. ולא זו הבעיה. הבעיה היא בסוגיות כמו מינוי מנהלים וכמו הבעלות על המבנים ותחזוקתם לאחר עשרות שנים ללא מעורבות או לקיחת אחריות של המדינה.

ואז סופסוף עלה על שולחן המשא ומתן נושא הנכסים של הכנסיות. פתאום הדיון על תקצוב שעות לימוד ועל רפורמת אופק חדש הפכו להיות זוטרים לצד הנושא החשוב באמת – המדינה רוצה שהבעלות על המבנים תועבר לה. נציגי בתי הספר כמובן סירבו. הציעו להם חוזה שכירות לשנים רבות, העברת כספים עבור השעבוד ואפילו כסף שיועבר לרשויות המקומיות, שבהן ניצבים הנכסים בהם חפצה המדינה. בואו נסנדל את הכנסיות בחוזים וחוקים, חושבים לעצמם שם בממשלה, וכך נוכל לשים את ידנו על הדבר הכי יקר למפעל החינוך הזה אחרי התלמידים עצמם. כצפוי, בחלק הזה של הדיון משרדי האוצר והחינוך גילו רמת יצירתיות מאוד מרשימה בקידום התוכנית להשתלט את האדמה בקרוב, ולהעלים את האדם מעליה בהמשך.

פתאום הקריאה שדקלמנו בהפגנה האחרונה למען בתי הספר – "לא, לא, לא ניתן, את בית הספר למשכן" – נראתה ברורה והגיונית. לא יכולתי להימנע ממחשבה על מסגד אל אקצא, על המאבק על חלקת האדמה שהוא יושב עליה, ועל ההתקפה האחרונה של ממשלת הימין שמבקשת לנגוס מהמקום הזה כדי לשלוט עוד ועוד על כל מה שמוגדר אוטונומי ולא יהודי במרחב הזה במזרח התיכון.

אין הבדל בעיני בין מלחמת ההתשה האלגנטית והמתוקשרת, שמתנהלת בחדרי חדרים, שהוכרזה נגד בתי הספר הכנסייתיים, לבין המתקפה על אל-קודס/ירושלים, שמוצגת בישראל כאילו קבוצה קטנה של פונדמנטליסטים אסלאמיים מיידי אבנים נלחמים בכמה יהודים שבאו להתפלל ולבקש סליחה ערב יום כיפור.

> כולם בבית הספר חוץ מ-33 אלף תלמידים נוצרים, מוסלמים ודרוזים

דיון בוועדת החינוך בנושא השביתה בבתי הספר הכנסייתיים (סמאח סלאימה)

דיון בוועדת החינוך בנושא השביתה בבתי הספר הכנסייתיים (סמאח סלאימה)

חינוך טוב רק ליהודים

כאשר ברקע הדיונים נמצא הנושא הלא מדובר של האוטונומיה החינוכית והערכית של בתי הספר, נרשם רגע מכונן נוסף כשגבר צעיר צעק לעבר חברי הכנסת הערבים: "הכל בגללכם. נכנסתם לבתי הספר עם דגלי פלסטין שלכם והרסתם את המאבק. הכנסתם פוליטיקה לדיון בין הנוצרים למשרד החינוך וקלקלתם הכל. המשרד רצה לתת לנו כסף ועכשיו הוא לא!"

כמה מהנוכחים ממש החזיקו את עצמם לא לתקוף את האיש, שהבנתי שנשלח על ידי האב גבריאל נדאף –  כומר מאוד מודר מהכנסייה בשל עמדתו בעד גיוס הנוצרים. פלסטינזציה של מערכת החינוך? על זה הדיון?

אז בוא נדבר "על מקשוף" (באמת). השבוע הדליפו גורמי התעמולה של משרד החינוך סרטון של שירת "מאווטני" (אחד ההימנונים הפלסטינים) באחד מבתי הספר הכנסייתיים, כאילו זה מעשה טרוריסטי שלא יעשה במוסד חינוכי. הסרטון הוצג כצפוי כבגידה בלתי נסלחת. מהצד השני של מלחמת העצמאות החינוכית על פי משרד החינוך נמצאים הקריטריונים לקביעת מצוינות ערכית בית ספרית, לפיהם 25 אחוזים מהניקוד יחולק על פי אחוז הגיוס לצבא. נראה שבתי הספר הערבים כבר לא יגיעו למצוינות ערכית יהודית במאה הנוכחית.

אני בכלל מוסלמית כידוע, ולא כל כך מבינה את ההיררכיה ואת קוד הלבוש של אנשי הדת הנוצריים. חום, שחור או לבן כולם מכובדים בשבילי באותה מידה. אך איש זקן אחד, קצת דומה לאפיפיור, שהגיע לוועדה זכה ליחס מיוחד כאשר ביקש לדבר בסוף. הבנתי שהוא נציג הוותיקן בפלסטין, והוא סיכם כך באנגלית: "במאה ה-17 הוקם בית הספר הראשון פה. באותו זמן אולי הייתה ישיבה אחת בצפת או בטבריה. בישראל  מתהדרים בחינוך טוב ליהודים ולכן לא ציפינו ליחס כזה בישראל. למה? כי ביקשנו לחנך את ילדינו?", הוא שאל.

"שמעתי פה שמדברים על פלסטינים ופלסטיזציה של בתי הספר", המשיך האיש, "בטח שכן. אנחנו משרתים את הפלסטינים שמדברים את השפה שלנו. זה המקום שלנו והתרבות שלנו. יחד עם זאת הבוגרים שלנו הם אזרחים טובים שמודעים למקום ושלהם ולמדינה בה הם חיים. הם יודעים מה חובתם ומה מגיע להם". ובכך, אני מודה ומתוודה, השיח׳ הנוצרי הזה סיכם את תולדות העם הפלסטיני במקום הזה עבור כולנו.

ובינתיים, עד שהתסביך הזה ייפתר, הבן שלי ימשיך לנקות שירותים בבריכה וליהנות מהעצמאות הכלכלית הארעית שהביאה לו השביתה.

המאמר פורסם גם בערבית.

> מביע צער, אבל לא מבקש סליחה: כשצה"ל "טועה"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf