newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לקח לי שנים לצאת מהארון הגאה, ועוד שנים לצאת מהארון המזרחי

קהילת המקף: אנחנו גם הומואים וגם מזרחים, גם לסביות וגם ערביות, גם טרנסים וגם דתיים. האתגר של קהילת הלהטב"ק הוא לקבל גם את זה. נאום מצעד הגאווה בירושלים

מאת:

כותב אורח: רועי ג'רופי

ערב טוב קהילה גאה ויפה שלי, איזה כיף לראות את כולכן ואת כולכם!

היה לנו קיץ סוער, סוער מדי, ואל תוך הסערה הזו צורף גם הבית הפתוח שלנו. השאלה על הזהות הפוליטית של הבית נפתחה לדיון בתקופה קשה, מפחידה וכואבת לכולנו. אני פה כדי להתייחס לקולות ולשאלות שעלו בעניין הזה, אבל אני רוצה לעשות את זה דרך הסיפור האישי שלי.

זה לא יפתיע אתכם שיש בסיפור הזה הכחשה, פחד, הסתרה, הרצון הזה "להיות כמו כולם", אבל בעיקר בושה, המון המון בושה. במובנים רבים זה הסיפור של כל חברי הקהילה, ואין כמו מצעד הגאווה כדי להתנער מאותה בושה עמוקה.

רק שלי לא היה ארון אחד, היו לי שניים, או אולי בכלל ארון אחד כפול, משום שאני לא רק הומו גאה, אני גם מזרחי גאה. כשאני רציתי להיות כמו כולם, רציתי את זה גם בצבע וגם במשיכה. כשרציתי להשמע כמו כולם רציתי את זה בלי אינטונציות נשיות וגם בלי הח' והע' של בית אימי. כשהלכתי למועדונים הייתי רוצה להכנס מבלי לצאת ערס ולרקוד מבלי לצאת הומו. כשחשבתי על ההצלחה האישית שלי חשבתי על השתלבות מכאן והשתלבות מכאן, העיקר לעבור, העיקר להיות כמו שכולם צריכים להיות.

במבט אחורה על היציאה מהארון אי שם בתחילת שנות האלפיים, אני חושב שבחרתי בארון הגאה כי התחושה שלי הייתה שזהו הארון הלגיטימי לצאת ממנו. נכון, הקהילה הגאה זכתה לפחות נראות באותן שנים מאשר היום, ומצעדי הגאווה בירושלים עדיין עוררו מחלוקת, אבל הייתה תחושה של שינוי באוויר, הייתה תחושה שאנחנו הולכים לדבר על זה והדבר הזה הולך להשתנות. במבט לאחור, על הדרך הארוכה הזו, אני עדיין מתפעל מהשינויים שהקהילה הגאה הובילה פה בישראל.

> בגלל סטטוס בפייסבוק: תלונה על הסתה נגד מנהלת הבית הפתוח בירושלים

מצעד הגאווה בירושלים (צביקה גרינשפן)

מצעד הגאווה בירושלים (צביקה גרינשפן)

זאת תחושה מופלאה, להילחם על הזכויות שלך כחלק מקבוצת מיעוט, הידיעה שיש לך תלם לחרוש, שיש לך עם מי ויש לנו לאן.

והמזרחיות? חוץ מצבע העור שלי, והשם שלי, הצלחתי למחוק אותה בהצלחה מסחררת ובין כה וכה לא היה נראה שלמישהו זה משנה. אבל הבפנים חברותיי, הבפנים הזה שכולנו מכירים וסובלים ממנו, הוא לא נתן לי מנוח. הוא שאל אותי על ייצוג של מזרחים במעוזי האליטה, הוא שאל למה אף אחד אף פעם לא מזכיר את ילדי הגזזת או מדבר על איך שבאר שבע נראית לעומת תל אביב. הוא ביקש להבין: האם כולם יודעים על חטופי תימן? האם הם יופתעו כשאספר על דודי שאותו ניסו לחטוף עם לידתו? הוא שאל מדוע אני מתבייש בכפות ידיה החמות והאוהבות של אימי ובעורי השחום.

הוא שאל ולבסוף ענה, הוא שאל ולבסוף העז להתבונן פנימה כדי ללמוד מהחוויה שלי כהומו ועל התהליך שעברתי ביציאה מאותו ארון. הוא התחיל למצוא קווי דמיון לכאב, לפחד ולאותה בושה, אותה בושה גדולה שנשאתי עימי כל כך הרבה שנים. וכשהבנתי, ידעתי: עליי להלחם על המזרחיות, עליי להאבק ללגיטימציה בחברה הישראלית, לבסס מקום שממנו נוכל להתחיל לצעוד. ותמיד, ובמקביל, עליי להמשיך להלחם עם חבריי הגאים למען זכויותיהן וזכויותיהם.

אני נלחם לא כ"כמזרחי" על המזרחיות, או כ"הומו" על הקהילה. אני נלחם מתוך המקף שבין שניהם וכנגד הכוחות שמבססים את הבושה בבושתה. אני נלחם מתוך המקף שמחבר אותי מהומו או מזרחי להומו-מזרחי, וכשאני חושב על המקף הזה, אני מבין את יסודות המאבק שלי, ואני מבין ומאמין שהדור שלי הוא הדור הזה, הדור של המקף.

הפרויקט הפתוח של כולנו

הסערה בבית הפתוח לא התחילה כי אלינור כתבה משהו נגד מי מחברי הקהילה, היא התחילה כי היא פגשה את כולנו באותו המקף, זה שמחבר את הלהטב"ק לציונות, דתיות, לאומיות, ערביות, נשיות, גבריות וכל שאר הזהויות שלנו. אנחנו לא דבר אחד, אנחנו לא כואבים וכועסים רק ממקום אחד, אין ניתוח שיפריד את החלק האחד מהאחר. והקהילה שלנו החלה לכאוב, לכעוס ולהאבק מתוך המקף, מתוך ההשתייכות הקהילתית שלנו כשהיא פוגשת את שאר הזהויות האלה.

אבל בואו נודה על האמת, הדיון הזה לא התחיל בקהילה. המלחמה חשפה את עומק הקיטוב בחברה הישראלית שאליה אנו משתייכים, וכולנו ראינו את זה, כנראה שיותר מכל מקום אחר ומסיבות טובות מאוד, בעיקר ברשתות החברתיות. זה לא פותר את הבית הפתוח מאחריות. אם הבית הפתוח פתוח רק בשם, עלינו לעשות בדק בית רציני. עלינו לעמוד על המקומות שבהם אנחנו מדירים את האחר גם כשאנחנו לא שמים לב, גם כאשר השאלה היא לא מה נאמר, אלא מה לא יכול להיאמר. אני חוויתי יותר השתקה כמזרחי מאשר כהומוסקסואל, ואני יודע שהיא עובדת בצורות סמויות ומתוחכמות.

אבל הפרויקט הזה אינו רק של השמאל בבית הפתוח, הוא הפרויקט של כולם. הוא דורש את ההתגייסות של כל מי שלא רואה בבית מקום בטוח בו אפשר לדבר על הכל. אנחנו בוועד פתחנו את הדלת, ואנחנו נמשיך לפתוח אותה. אנחנו בוועד מבקשים מכם לעזור לנו לעשות את הבירור הזה עם הקהילה, לאתגר את עצמנו, להתאמץ ולמצוא פתרונות גם כשזה קשה ולא פשוט. בסופו של דבר, יש בנו את הרגישות לאחר, כי כולנו היינו אחר כזה או אחר מתישהו בחיינו. כולנו יודעים מה זה להיות בחוץ ולהסתכל פנימה, ואלו הכוחות שעלינו לגייס לטובת הקהילה שלנו.

אני לא יודע אם זה יהיה נסיון מוצלח. אני לא יודע אם הוא יכול לעמוד במבחן התוצאה ואם הוא יהיה עמוק מספיק ורחב מספיק בשביל לספק את אותה התמודדות אמיצה. אבל אני מזמין אתכם, יחד עם חברי הוועד ושאר קהילת הבית ללכת בדרך הזו, ולהלחם למען הקהילתיות שלנו. אני מאמין שיש בכוחה של קהילת המקף האהובה שלי לייצר פתרונות לטובתה ולטובת החברה הישראלית כולה.

רועי ג'רופי הוא חבר בוועד המנהל של הבית הפתוח לגאווה ולסובלנות בירושלים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf