newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בהפגנה נגד גזענות עם אנשים שקוראים לאחרים בבונים

הגעתי להפגנה שנועדה להיות מפגן תמיכה באהבה. אז למה חלק מהמפגינים לצדי קראו לאנשים שמולם בקריאות גזעניות?

מאת:

כותבת אורחת: מעין דק

מחוץ לחתונתם של מורל מלכה ומחמוד מנסור עמדו מאות אנשים. חלק באו מטעמי "בנות ישראל לעם ישראל", וחלק מטעמי "אפשר להתחתן עם מי שרוצות, וגזענות לא תכתיב את חייהם האישיים של בני אדם".

ההפגנות סוקרו בכלי תקשורת רבים וממש לא צריך אותי כדי שאספר שזה קרה. אבל דבר נוסף קרה שם וחשוב לי להתייחס אליו. במהלך משמרת התמיכה, לצד בלונים, פרחים וקריאות "מזל טוב" נשמעו גם קריאות אחרות שייאשו אותי. לא כי הן היו היפיות או "פרווה", כמו שהיו מי שטענו ברשתות החברתיות. לא כי הן שונות ממה שאני בדרך כלל צועקת. אלא כי מספר אנשים שעמדו במשמרת התמיכה/אהבה/אנטי גזענות, קראו למפגיני הימין "בוגדים" בקריאות קצובות.

כמו רבות אחרות, לא חסרות פעמים בהן שמעתי את אותה קריאה, "בוגדים", בהפגנות. רק שתמיד, אבל תמיד, היא נקראה לעבר "הצד שלי" ולא להיפך. אני מניחה שהכוונה הייתה להחזיר להם באותו מטבע, אבל לשמוע את הקריאה הזאת, שהיא קריאה מסיתה ואלימה, מגיעה מהכיוון של מי שאמורים להיות הצד שלי? באמת שזה היה מפתיע.

> בפנים שמחו ורקדו, בחוץ צעקו "מוות לערבים"

אזרחים תומכים במורל ומחמוד ובזכות לאהוב (צילום: יותם רונן/אקטיבסטילס)

אזרחים תומכים במורל ומחמוד ובזכות לאהוב (צילום: יותם רונן/אקטיבסטילס)

חשוב לי מאד להדגיש שרובם המוחלט של הנוכחים בהפגנת האהבה / התנגדות לגזענות ממש לא היו שותפים לקריאות האלה. עמדו שם מעל מאה תומכות ותומכים בלבוש חגיגי, חלק הביאו זרים, חלק בלוני הליום צבעוניים, ונשאו שלטים שמברכים בעברית ובערבית. באמת שכל הכוונות היו טובות.

הפעילות שארגנו את המחאה הזאת ניסו לייצר אירוע שבא מהמקום הכי אנושי שיש. עם חלקן דיברתי והן עשו כל מאמץ לייצר אירוע חיובי בתוך אווירה של שנאה. וזה המון. אתן יכולות לומר שלא נאבקות בגזענות ופאשיזם על ידי פרחים, שחתונות זה לא בהכרח המוסד שאתן רוצות לתמוך בו, ושהמסרים הסמי-היפיים לא מוצאים חן בעיניכן, אבל אפשר גם לומר שבסופו של יום התחתנו פה שני אנשים שרוצים לחיות יחד ולחגוג, ואין שום סיבה לקיים שם שום אירוע חוץ ממפגן תמיכה באהבה.

בין שיר אחד לשני (כן, שרו שירים), קלטתי שכמה מאותם אנשים שאמורים להיות בצד שמתנגד לגזענות צועקים לעבר מפגיני הימין "בבונים! צריך לשים אתכם בכלוב ולזרוק לכם אוכל, אתם בבונים, נשים אתכם בגן חיות". הם לא קראו את זה פעם אחת. גם לא פעמיים. היו שם כמה מפגינים שזה היה נורא חשוב להם כנראה. ככה בסבבה, באו למחות נגד גזענות ועל הדרך החליטו להתגזען על אחרים. היה רק חסר שיצעקו להם: "מזרחים אוהדי בית"ר, אתם טיפשים ובורים תחזרו לשכונות ועופו לנו מהדמוקרטיה היפה שלנו. אתם מפריעים". כי תכלס, זה מה שהם התכוונו. לא?

אולי צריך שוב להגיד, ושוב, ושוב, וכמה שצריך, שבגזענות לא נאבקות על ידי עוד גזענות. פשוט לא. הגזענות של אנשים שעושים שימוש שוב ושוב בכינויים כמו בבונים, רק מתיימרת להיות יותר נאורה מהגזענות של להב"ה. במובן מסוים, אולי עדיף גזען שלא מתבייש בכך שהוא גזען, מאשר כזה שחושב שהוא נאור.

* מעין דק היא רכזת שותפה בקואליציית נשים לשלום

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf