newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כך בערוץ הראשון ניצלו את הכפר שלי כדי לטעון שאין אפרטהייד

בסרט תעמולה חדש מוצג וואחת אלסלאם - נווה שלום כמופת של דו-קיום בחסות המדינה. לא נכנסו לסרט המאבק שאנחנו נאלצים לנהל כדי להתקיים כאן, או הדוברת של הכפר שאמרה לבמאי שדווקא יש אפרטהייד

מאת:

הנה לכם מדריך איך עושים סרט תעמולה במסווה של סרט דוקומנטרי: במאי שנושא את הכינוי "פייר רחוב" מרגיש להוט מיוחד כלפי ישראל, ויוצר באופן סדרתי סרטי תעודה פרו-ישראלים. מי שרואה אותם, גם אם הוא ממש-ממש ציוני ומחבב את המפעל האדיר של הכיבוש, כצופה עלול למצוא את עצמו מקיא ממנת יתר של מגמתיות ומהשכבות עתירות הקצפת והשומן של התיאוריות הפרו-ישראליות המסולפות שבסרטיו.

אבל בסרטו האחרון, "מחפשים אפרטהייד", ששודר לאחרונה בערוץ הראשון, התעלה הבמאי על עצמו וניסה להתמודד לבד מול כל העולם עם החרם על ישראל כמדינת אפרטהייד. כבר עם גודש התמונות מהפגנות בעולם נגד ישראל בפתיח אפשר להבין מה הוא חושב ולאן הסרט חותר. הבמאי עשה טיולים בארץ וראיין אנשים אמינים כביכול ובעלי ידע מוכח, אישי ופוליטי, שבערך בסוף כל משפט אומרים "תודה לאל שאנחנו בישראל", "ישראל היא לא מדינת אפרטהייד", וכן הלאה.

עד היום לא ציפיתי מהערוץ הראשון להביא יצירות מופת דוקומנטארית למסך שלנו, במיוחד ישראלית, אך חשבתי שלפחות יימנעו מהקרנת סרטים ברמה הזאת, של תעמולה מהסוג הזול.

אבל גם אם נניח שזה ייעודו של הערוץ הראשון, ונשלים עם הגזרה משמים שזה מה שיש, איני יכולה לסבול את העובדה שהכפר שלי, הכפר בו אני גרה, נדחף לצלחת המגעילה הזו שמוגשת לצופים.

> נווה שלום: שלושים שנה לבית הספר הדו-לאומי הראשון

גרפיטי גזעני על מבנה בכפר נווה שלום-וואחת אלסלאם, 2012 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

לא, אנחנו לא הוכחה שאין אפרטהייד. גרפיטי גזעני על מבנה בכפר נווה שלום-וואחת אלסלאם, 2012 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הכפר וואחת אלסלאם – נווה שלום מוצג בסרט כמקום שבו אנחנו מעבירים מסר לעולם, שערבים ויהודים יכולים לחיות ביחד ולדבר על הדברים בלי עוינות ובלי מלחמות. עד כה נשמע נחמד ויפה, ואגב גם נכון. הדברים נאמרו בסרט על ידי אשת קשרי החוץ של הכפר, ריטה בולוס. רק שכמו כל חברי הכפר גם היא נדהמה לראות את עצמה מופיעה כחלק מהתעמולה הזאת. להשתתף בסרט תדמיתי למען המדינה זה הסיוט האחרון שדמיינה שיתגשם בחייה.

בשיחה איתה אומרת בולוס שהיא התראיינה בכלל לערוץ צרפתי, עם עיתונאי צרפתי. היא דיברה על הכפר, ואז הוא שאל אותה אם ישראל היא מדינת אפרטהייד, והיא אמרה לו בוודאות שכן. היא דיברה על הכיבוש ועל כך שחייבים לעשות צדק עם העם הפלסטיני כדי להשיג שלום אמיתי. הבעיה היא שכל החלק הזה של דבריה נגנז מהסרט, כמובן.

אז בואו נעשה סדר: ישראל לא תמכה בהקמת הכפר ולא הייתה מעולם חלק מהמיזם. אפילו האדמה שעליה אנחנו יושבים נתרמה על ידי המנזר בלטרון כדי שלא לבנות בתים על חורבות כפר פלסטיני שנהרס ב-1948.

התמונות של ילדים ערבים ויהודים שלומדים יחד איך לחיות בשלום בבית הספר שלנו לא מראות את האמת המרה שמסתתרת מאחוריהן, על המרדף בן שלושים השנה אחרי המדינה כדי להשיג הכרה במוסד החינוכי הזה – הכרה שהושגה רק לאחרונה. את כל השנים האלה בית הספר שרד בעזרת תרומות בעיקר, לא בזכות המדינה.

מרואיינים חסרי אונים

הסרט ממשיך בלי כמעט צילומים מהשטחים, בלי לראיין פלסטינים מלבד עובדי ההתנחלויות, שפרנסתם תלויה ביחסם עם המעבידים, ובלי להביא שום דעה של חוקר ערבי אודות הסכסוך מלבד שיח' זקן שעושה סולחות בגדה המערבית, שהסביר למה קשה לחזיר פליטים לכפרים שלהם בגלל זה יכביד על תשתיות הביוב. מעניין אם הוא שמע על התוכנית ליישוב היהודי בנגב, ואיך אפשר לבנות ערים שלמות עם ביוב בכל מקום.

חמישים וחמש דקות של הסרט מלאות בתמונות חד-צדדיות ובהעלמת עובדות. כל מה שהיה צריך בשביל לאזן את התמונה קצת היה להעמיד מצלמה פשוטה בכל מחסום בחמש בבוקר, כדי לראות גוש בשר של עובדים פלסטינים בדרך ליום עבודות פרך, ולהבין את מציאות הגזענות והכיבוש. ונכון, היא לא דומה לאפרטהייד בנוסח דרום אפריקה, אלא היא מייצגת סוג חדש, כחול-לבן חזק ומתוחכם יותר.

היה אפשר גם להביא תמונות ממתקן חולות, ואז לנסות להגיד שדרום אפריקה שונה מכאן. ולמה לא טרח יוצר הסרט לצלם את גדר ההפרדה, המשסעת את האדמה והאדם, כדי להגיד לצופה שירושלים ויוהנסבורג שונות? במקום זה הוכנסו לסרט רק תמונות מפיגועים, וכאלה של עולים יהודים אחרי מלחמת העולם השנייה, על רקע המפגש של אמין אל-חוסייני עם היטלר.

הסרט "מחפשים אפרטהייד" של "פייר רחוב" בערוץ הראשון:

הקטע הכי עצוב בסרט הוא ניצול מצוקתם של בני אדם כדי להראות את הצד ההומאני של המדינה הציונית, שנותנת טיפול רפואי לפעוטה חולה מג׳נין. הבמאי מצלם את אמה, שמגמגמת את התודות שלה למצלמה: "האנשים בסדר גמור. בהתחלה חששתי ועכשיו לא . אני מקבלת טיפולים בלי בעיות". ומה רצו שהמסכנה הזאת תגיד? שבגלל שאני מג׳נין הכבושה, אין לי מדינה ואין לנו בתי חולים ואין מערכת בריאות נורמאלית ואני ענייה וזקוקה לטוב ליבכם – בגלל זה אני כאן? מה בדיוק רצו שנחשוב כאשר הביאו רופא בכיר שיעיד שהוא מטפל בכולם אותו הדבר? מה, צריך להגיד תודה לרופאים על כך שהם שומרים על אתיקה מקצועית כמו כל רופא בעולם?

הסרט הזה מתיימר אפילו להציג את ישראל כמקום מפלט לפליטים סורים פצועים, כהוכחה מוחצת שאפילו במלחמת האזרחים בסוריה ישראל מטפלת בפצועים. 500 פצועים מתוך שלוש מיליון פליטים ישראל קלטה, בלי להזכיר שחלקם בכלל לוחמים בסוריה בתיאום מלא עם המדינה הזאת.

באסם עיד, שמוגדר שם כפעיל זכויות אדם ותיק, מצוטט בסרט כמומחה ל"ערביי ישראל", ומציג אותם כמבולבלים בין זהותם הפלסטינית והישראלית. "הם לא יודעים מה הם רוצים", הוא קובע. את השטחיות שלו אפשר לראות במשפט "הייתי במוזיאון בדרום אפריקה וראיתי תמונות ואני אומר שישראל שונה".

ואללה, איזה מסקנה מדהימה ומרחיקת לכת הקביעה הזאת. כי כל אלה שסובלים מהאפרטהייד של ישראל פשוט לא יכולים לנסוע משדה התעופה בלוד (אל-ליד) ולא מהשדה שהופגז בעזה. הם לא ייצאו כמוך, אדוני, לטייל בעולם על חשבון משלחות השלום למיניהן ולא ירצו על "ערביי ישראל" בשום כנס מפואר, ולעולם כנראה לא יראו תמונות במוזיאון בשחור לבן כדי לדעת להשוות בין האפרטהייד פה ושם. אנחנו, אדוני, לא מבולבלים. אתה כנראה כן.

לא מגישים תביעה

במעבר חד משם המצלמה עוברת לאיש העסקים חמיס אבולעפיה, שסוגר בפסח את המאפייה המפורסמת שלו. זה דבר מכבד בפני עצמו כלפי השכנים, אבל מזה להסיק שישראל היא גן עדן לבני אדם מכל עדה או דת? קצת מוגזם. במיוחד כשהאיש משווה את המקום הזה למצרים וירדן ולא לצרפת ולאנגליה, שישראל מתיימרת להידמות להן.

הלהטוט של הסרט בין הדמויות מסחרר ומבייש את הדוברים עצמם, ואני כמעט בטוחה שלפחות חלקם אמרו דברים הרבה יותר מורכבים וחכמים מאשר קטעי המשפטים שהבמאי חתך והדביק בעריכה לא מקצועית. לכל אדם זכות להביע דעות כראות עיניו, אכן, אבל סרט דוקומנטרי לא אמור לעשות שטיפת מוח לצופה בלי להביא כמה זוויות לפחות, דעות לכאן ולכאן, התלבטויות ודילמות מוסריות שיאתגרו את המחשבה של הצופה.

אנחנו בכפר ואחת אלסלאם  -נווה שלום רחוקים מלהיות מקום אידיאלי מוסרית, אבל רחוקים שנות אור מלהיות הישג של "המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון" ושוחרת השלום ששמה ישראל. קשה לראות את המקום הקטן, היחיד והמיוחד שבחרנו לגור בו, על כל המורכבות והדילמות הערכיות שיש בו, מגויס במחטף על ידי במאי לא הגון כדי להציג את ישראל כמדינה מוסרית שרמת הסובלנות והאחווה בה שוברת שיאים, ורמת הגזענות והאפליה שואפת לאפס.

בשם חופש היצירה הנהלת הכפר לא תגיש תביעה נגד פייר הזה, אבל הלקח נלמד. למדנו להיזהר גם מעיתונאים צרפתיים נחמדים שנולדו באלג׳יר ומציגים את עצמם בשם בדוי.

> מאות מטרים מהר הבית צומחת בירושלים נקודת חיכוך חדשה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf