המבצע הצבאי חושף אמיתות על נתניהו, השמאל והחיים בארץ

1. מאז שהתקשורת החמיאה לראש הממשלה על האיפוק שהפגין, ועל חוסר הרצון שלו להיכנס למערכה בעזה, נדמה שההנהגה המדינית והצבאית כולה אימצה את "שפת השלום". כל נאום וכל התבטאות בכלי התקשורת של מפקדים בכירים ושל שר הביטחון וראש הממשלה מאופיינים בשפה מאופקת, בהבעת חמלה כלפי האזרחים הפלסטינים שנפגעים ובענווה מפתיעה. אתמול בנאומו אמר ראש הממשלה:

אנחנו עושים כל מאמץ לא לפגוע בתושבי עזה, ואילו חמאס עושה כל מאמץ שתושבי עזה ייפגעו. אנחנו מצרים על כל פגיעה בחפים מפשע, אך ככל שאלה נפגעים האשמה מוטלת על חמאס ועל חמאס בלבד.

ולפני כן טען בענווה:

אין ערובה של 100% הצלחה. אנחנו עושים הכול כדי להשיג את המירב. התוצאות שהשגנו עד כה בשטח הן מעל לתחזיות ומעל המצופה.

לא יכולתי שלא להתפעל מכנותו ומצניעותו של נתניהו. אני מעדיפה את השיח הזה על השיח המתלהם, האדנותי והמתנשא. ומאידך מנקרות בראש התמונות משג'עיה כל הזמן. כל מילה חומלת של נתניהו מחביאה מאחוריה בניין שהופצץ, שכונה שאיננה, עשרות הרוגים פלסטינים, וחיילים שנהרגים, וסוף שאיננו מתקרב לפתרון של שלום בהסכם.

> צאו ותראו את הדם ברחובות שג'עיה: דיווח בתמונות

2. אפרופו שפה שמכסה על מציאות, ישנה תנועה הפוכה, של חשיפת המציאות: כל "מבצע" חושף בבת אחת את המציאות בצורתה הגולמית, או לפחות טפח שלה. היומיום שלנו עטוף באיזו אשליית נורמליות: נדמה לנו שיש לנו גבולות, נדמה לנו שיש לנו ריבונות, נדמה לנו שאנחנו יודעים מי אנחנו, נדמה לנו שיש לנו חיים, כי החנויות פתוחות והמכוניות נוסעות, וכל יום הולכים לעבודה. אבל אז ישראל פותחת במלחמה הבאה, וקורעת את מסכת השקרים הללו מעל מה שהתקשורת מנסה כל כך קשה להסתיר: יש עם נוסף שחי לידנו, הוא כבוש על ידנו, חלקו במצור כבר כמה שנים, וביתר שאת מאז עליית א-סיסי לשלטון, הוא תלוי בנו לאספקת המים, החשמל והמזון שלו ואין לאנשיו חופש תנועה.

מלחמת לבנון השנייה חשפה את המצב הקשה שצה"ל היה בו, את חוסר הארגון, את הניתוק של הדרג הפיקודי מהשטח ועוד. המבצע הנוכחי מזכיר לנו, בפעם המאה, את קיומה של רצועת עזה, קיום שממנו כולם מנסים חזק חזק כל הזמן לשכוח. טילים על תושבי הדרום ב-15 השנים האחרונות לא מהווים תזכורת טובה מספיק, גם לא דיווחי כתבים זרים שמתגנבים לתקשורת הישראלית על המצב הקשה בעזה, על האבטלה הגואה, העוני, התסכול והמרמור הגואה.

3. עוד דילמה שנחשפת שוב ושוב, בכל אירוע קיצון כמו מבצע "צוק איתן", היא הדרך הלא ברורה של השמאל הישראלי. למדנו להבין שהאופוזיציה לא קיימת, שמה שמכונה שמאל ציוני מתון (יש עתיד, העבודה והתנועה לצורך העניין) הוא בעצם מזמן תומך לחימה של בנימין נתניהו בפרט, ושל הליכוד ככלל, כי כשהתותחים רועמים וגו', ויעידו על כך שלל הראיונות שנתנה ראשת האופוזיציה לשעבר יחימוביץ' לאמצעי התקשורת.

מה ששמאלה משם לא משמעותי מספיק, לא נשמע מספיק ולא בזמן. ובשטח, הפעילים הרדיקליים יותר נתקלים שוב בבעיה שהופכת להיות אקוטית יותר, איך ממסגרים את הדיון בין ימין לשמאל בלי להכפיש אוכלוסיות שלמות על בסיס אתני או גאוגרפי, בלי לפנות תמיד אל הקהל המשוכנע מראש? איך מרחיבים את השורות? איך פותחים בדיאלוג עם הצד השני ולא מתבצרים בעמדות, תוך תחושת התעלות מוסרית ממכרת?