מה שמפספסים כל הערבים שתומכים באסד

כותב אורח: עמאר אבו קנדיל

בשנים האחרונות, מאז פרוץ המהפכות הערביות המבורכות והמאמצים של העמים באזור לנער מעליהם את משטרי הדיכוי והעריצות, ניכר הניסיון של נאמני ותומכי המשטרים הצבאיים הישנים לבסס את השיח ביחס למתרחש על אוצר המלים הפוליטי של המהפכות הקודמות, אשר הולידו את המשטרים הללו במצב ובתקופה אחרת.

הם עושים זאת כדי לנסות ולייצר חלוקה פוליטית פשטנית ומלאכותית, שאינה מתאימה עוד למגמות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות – לא כאן, לא באזור ולא בעולם. שהרי התהליכים הפוליטיים אינם קבועים ואחידים בכל מקום, ולא מתקדמים בקו ישר על פי מסלול וקצב ידוע מראש שמתווים החזון האידיאולוגי או המוסכמות הפוליטיות השגורות – אלא משתנים תדיר בהתאם לשינויים המורכבים במערכי האינטרסים של כוחות הגמוניים שונים.

> משבר השמאל הערבי בישראל

מיהו ריאקציונר?

שניים מהמושגים שנעשה בהם כעת שימוש מוגבר וכפייתי בשיח הפוליטי בחברה הערבית הם ״הריאקציה״ ובאופן ספציפי: ״הריאקציה הערבית״. אנחנו עדים להחייאה כוללת של שלל הצורות וההטיות השונות של המונחים הללו – אינפלציה רטורית שיטתית מכוונת, שתפקידה ליצור חלוקה פוליטית בינארית, הנשענת על זיהוי של חלק ממשטרי העריצות האזוריים כמשטרים ״מהפכניים״, ״פרוגרסיביים״ ו״נאורים״, כמו שאותם משטרים ״רפובליקניים״ (לא מלוכניים) אוהבים לכנות ולהגדיר את עצמם.

ריאקציה במונחי ההגות הפוליטית פירושה התנגדות לרפורמות חדשניות והיאחזות בדפוסים ובעקרונות ישנים בתחומי הכלכלה והחברה, לעמוד נגד ההתפתחות התרבותית ולהציב מכשולים וחסמים בפני הקדמה האנושית. זוהי שאיפה מתמדת להשיב את הגלגל לאחור, להצדיק את הגזל, השליטה ודיכוי העמים, לפגוע בכבוד האדם ולדבוק בפרקטיקות ובהתנהגויות שיסודן בבערות, תוך היאחזות בסיסמאות עדתיות-דתיות-כיתתיות או דוקטרינריות מאוסות, וקידוש עיוור של מיתוסים עקרים. הריאקציה מנוגדת לערכי הנאורות של השמאל הרדיקלי והליברלי, וניצבת מול מגמות השינוי שהוא מקדם.

המונח ״הריאקציה הערבית״ נולד במקור בהקשר של המלחמה שהתחוללה בתחילת ובאמצע שנות השישים בתימן, כשכוחות תימניים מהפכניים ניסו להפיל את השלטון השמרני במדינה. אותם כוחות נתמכו על ידי המשטר המצרי החדש, המהפכני והאנטי-קולוניאליסטי של גמאל עבד א-נאצר, והם נאבקו מול כוחות השלטון התימני, שנתמכו על ידי סעודיה והמערב. מאז משמש המושג הזה כתיאור למשטרים מלוכניים ודכאניים מחצי האי ערב והמפרץ, שמשתפים פעולה עם הקולוניאליזם נגד המהפכות הערביות.

המשטרים הדיקטטוריים הצבאיים סחטו לאורך השנים עד תום את השימוש בקלף השחוק של דחליל הריאקציה. הם ניסו בלי בושה לקושש תמיכה מחודשת על בסיס ״מהפכני״, תוך קידוש תפקידם לכאורה במערך הכוחות. הם חזרו שוב ושוב על המנטרה הזו, כדי להטמיע אותה ולחפות על היעדר הלגיטימיות החוקתית-הדמוקרטית שלהם באמצעות ״הלגיטימיות המהפכנית״.

רטוריקה חלולה

ראוי לתהות על האופן שבו מזדרזים תומכי המשטר הסורי להשתמש בחלוקה הישנה הזו בכל פעם שהם מנסים לברוח מהדיון על הלגיטימיות של מנגנון העריצות האסדי ועל הממדים העצומים של פשעיו. במקום להיצמד לעד לחלוקה המאובנת הזו, שבה משטר אסד הוא לכאורה "מהפכני" ו"אנטי-ריאקציונרי", עלינו לשאול את עצמנו מהו בעצם משטר ריאקציונרי, והאם אות הקין של הריאקציה צריך להיות מוצמד לנצח אך ורק למצחן של מדינות המפרץ? האם המשטרים הדיקטטוריים הוותיקים, שמראשיתם מותגו באופן אחר, כיום אינם בעצמם ריאקציונריים? האם מושג הריאקציה לא מגדיר כהלכה גם את משטרו של אסד?

הרי מדובר במשטר שנאחז כבר למעלה מ-40 שנה בשלטון באופן בלעדי, שולל בסיטונות את החירויות של בני עמו וממלא את בתי הכלא במתנגדיו הפוליטיים, ואשר הוריש את השלטון מאב לבן כאחרון המשטרים המלוכניים, בעוד שנאמניו לא מתביישים לכנות את הארץ ״סוריה של משפחת אסד״. המשטר הזה ביצע עוד טרם המהפכה של 2011 לא מעט מעשי טבח בסוריה ובלבנון, כמו למשל בחמה ובתל א-זעתר, חיסל את מתנגדיו על ימין ועל שמאל (מהקומוניסטים ועד האחים המוסלמים) ושלט בתקשורת ביד ברזל.

זה גם המשטר שגירש את ערפאת ואש״ף וסכסך בין הפלגים הפלסטיניים, ושמזה עשרות בשנים לא נקף אצבע לשחרור הגולן. אדרבא, האויב הציוני חורש מזה שנים את שמי סוריה במטוסיו ופועל בתחומיה, בעוד שהמשטר מסתפק במלמול אודות ״תגובה שתבוא במקום ובזמן המתאים״.

כיום סוריה זרועה בסיסי צבא רוסיים, המשטר הוא בובה על חוט של משטר ההלכה האסלאמי האיראני (הריאקציוני, לכל הדעות, עד לשד עצמותיו) והוא משועבד לאינטרסים מסחריים קפיטליסטיים ולכלכלת הנפט, שממנה מרוויחה שכבת מקורבים צרה על חשבון העם הסורי. כשהעם החליט להתקומם ולצאת לרחובות כדי למחות נגד ההווה והעבר ולמרוד בדיכוי, המשטר הגיב ברצח המוני והרס ברוטאלי.

ומה, זאת לא ריאקציונריות? הרי זו הריאקציה בהתגלמותה.

כך שכדאי לנו אולי לשאול את עצמנו לגבי השיח המקובל במקומותינו, ולבחון מחדש את התפיסות והמושגים המפוצצים והמוחלטים שעל פיהם התרגלנו לחלק את העולם לגושים ברורים של טוב ורע. פעם אחר פעם נעשה שימוש במושגים ובתפיסות הללו כדי לעקוף את הדיון ולעקרו מכל תוכן, תוך הסטה עקבית של המבט ממה שקורה בפועל ובריחה לדיונים צדדיים. כל מי שקורא את המפה בצורה נכוחה, ומעז להתנגד למשטר אסד, מואשם שוב ושוב בכך שהוא כביכול ״שכיר חרב״ המשרת את האימפריאליזם, מקבל אתנן ומכור לאינטרסים זרים. הדפוס הרטורי הזה בעצמו שאוב ממנגנוני התעמולה של אותם משטרים ערביים דיקטטוריים וריאקציוניים, שצריכים היו כבר לחלוף מן העולם. יחד עם המשטרים צריך להיעלם גם סוג השיח האלים והשמרני הזה, שלמרבה הצער נפוץ כאן אצלנו, ושעמו פורחות גם החמולתיות, העדתיות והנפוטיזם.

> אי אפשר לדבר על חיזבאללה בלי להכיר בפשעיו נגד אזרחי לבנון וסוריה

להיות פטריוט ערבי

חשוב להדגיש ולהזכיר שוב כי מה שגרם לסורים לצאת למהפכה, לגדוש את הרחובות ולמרוד בשלטון, הוא ההתנגדות לעריצות האכזרית של קלגסי המשטר ולשחיתות הקיצונית שלו. האנשים יצאו כשהם משוועים לחופש ביטוי והתמקדו בקריאות המביעות מחויבות לצדק ולערכים אנושיים. רק מיעוט קטן באופוזיציה מעוניין אולי להמליך עליו עריצים חדשים, דוגמת ״זרם המחר הסורי״ המפוקפק, או האופוזיציונר הלבנוני השולי כמאל לובאני, שקיים ביקור פייסני בישראל.

למרות מסע הדמוניזציה הפרוע נגד האופוזיציה והמהפכה הסורית ונגד גל ההתקוממויות העממיות באזור, ולמרות הדיכוי הרצחני וחסר המעצורים, המהפכה ורוח האדם איתנים וחזקים מן העריצות.

כמובן, יש מי שמנסים לטעון כי מי שמתנגד למשטר העריצות תומך דווקא בארגוני הטרור הקיצוניים והפונדמנטליסטיים שפועלים כיום גם הם על אדמת סוריה. אכן, הארגונים הללו מנצלים את הדת ככלי לדיכוי ושליטה לנוכח הכאוס שנוצר במלחמה, אבל מי שהביא למצב הכאוטי הזה הוא השלטון האסדי, שדגל בכאוס כבחירה אסטרטגית.

כל מי שמתנגד לשלטון אסד ולדיכוי המהפכה בסוריה מתוך ערכים הומניסטיים ודמוקרטיים, בהכרח גם שולל ופוסל מכל וכל את הלגיטימיות של הארגונים הקיצוניים ומתנגד לכל נוכחות זרה על אדמת סוריה, תהא אשר תהא. איש שמאל ערבי ופטריוט אמיתי, שמאמין בערכי הנאורות והקדמה ופועל למען הומניזם, צדק חברתי וזכות ההגדרה העצמית של העמים, צריך למצוא את עצמו באופן טבעי לצדן של המהפכות העממיות ונגד משטרי העריצות הריאקציונריים כדוגמת משטרו של אסד.

איכשהו, אני עוד יכול להבין גם את מי שבוחר שלא להיכנס לנושא ונמנע מנקיטת כל עמדה. אבל לחרף ולנאץ את המהפכות ולתמוך בעוז בהמשך שלטונו של אסד, תוך פיזור סיסמאות נבובות בדבר תפקידו בקידום הסוגיה הפלסטינית? זה כבר מעל ומעבר להשגתי.

אמת המידה שעלינו לאמץ כמצפן מוסרי פוליטי היא קודם כל מבחן המחויבות לשיח דמוקרטי ולהתנהלות דמוקרטית. אי אפשר בעיני להיות פטריוט ערבי ראוי לשמו מבלי להיות דמוקרט שדוגל באמת בחירות העמים ובזכויות האדם. אחרת, קל לאבד את הצפון נוכח הכאוס הפוליטי ולמצוא את עצמנו נגררים למחוזות של קנאות דוקטרינרית צרה, כשאנו תומכים שוב ושוב במשטרים רצחניים אפלים.

עמאר אבו קנדיל הוא פעיל פוליטי, דוקטורנט למדעי הרפואה ויושב הראש היוצא של תא הסטודנטים של בל״ד באוניברסיטת באר שבע. המאמר פורסם במקור בערבית באתר ערב48