newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"מישהו צריך לדבר בשם הקורבנות": האנשים שמגינים על זכויות אדם בעזה

האב שרץ וביתו ערופת הראש בין ידיו. המשפחה שחפרה בידיה כדי למצוא את גופת בנה. הנערה הנכה שנהרגה בהפצצה. שנה אחרי המתקפה האחרונה בעזה, אנשי השטח של ארגוני זכויות האדם ברצועה מספרים מה מניע אותם לסכן את חייהם, איך מגיבות הרשויות, ואיך הם מתמודדים עם הטראומה

מאת:

כותבת: ג'ן מרלו

כרעתי על רצפת מונית המרצדס הצהובה החבוטה, כדי שאוכל לצלם את יאסר עבד אל-ח'פור מזווית טובה יותר. נסענו באיטיות דרך ח'וזאעה, עיירה הסמוכה לעיר ח'אן יונס שבדרום רצועת עזה. "אפשר לראות שההרס בח'וזאעה לא כוון לנקודה אחת מסוימת, אלא היה הרס המוני שכוון לאזור כולו", אמר עבד אל-ח'פור, כשהוא מצביע על הבתים ההרוסים לאורך הכביש.

עבד אל-ח'פור, עובד שטח של המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, סיפר את סיפורו המדויק של כל גל הריסות שעברנו:  "כאן נמצאה גופתה של ע'דיר אבו רוג'יילה [נערה נכה בת 17, שהייתה בין עשרות האזרחים שהופגזו בשעה שברחו מח'וזאעה ג'.מ.] כשהיא עוד יושבת בכיסא הגלגלים שלה. היא נפצעה ונותרה מדממת למוות. היא נשארה כאן שבוע שלם עד שהייתה הפוגה באחד באוגוסט, ורק אז התאפשר לבני משפחתה לחלץ את גופתה".

"היה ריח של מוות בכול" נזכר עבד אל-ח'פור בכניסתו לח'וזאעה ביום הראשון של ההפוגה באלימות. כוחות ההצלה לא יכלו לאסוף את הגופות המושלכות לאורך הרחוב. "המראות שראינו בח'וזאעה, קנה המידה של ההרס, היו ברמות שמעולם לא ראיתי במשך 12 שנותיי בתחום זכויות האדם", הוא אמר.

> לחגוג עיד אל-פיטר בין ההריסות בעזה

הפלסטינים מחלצים חפצים משכונת ח'וזאעה המופצצת, עזה, 3 אוגוסט 2014.  (אן פאק/אקטיבסטילס)

פלסטינים מחלצים חפצים משכונת ח'וזאעה המופצצת, עזה, 3 אוגוסט 2014. (אן פאק/אקטיבסטילס)

זכויות האדם בכלא הישראלי

ג'אבר וישאח, סגן מנהל המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, שטח בפני את תפיסת העולם של המרכז, שרואה את עבודתו כניסיון "לתעד, לפקח ולעקוב אחר ההפרות של כל צד שהוא, בין אם אלה כוחות הכיבוש הישראלי או [השלטונות] הפלסטינים", והדגיש כי "אנו שואפים לקדם ולהגן על זכויות האדם ולהרתיע עבריינים".

וישאח הגיע לתחום זכויות האדם במקרה, כשריצה גזר דין של 15 שנה בכלא הישראלי בגלל פעילות מיליטנטית. שם הוא הוביל שביתת רעב ופיתח פצעים בגלל תהליך החלמה לקוי. הוא נלקח לטיפול רפואי כשרגליו כבולות וידיו אזוקות מאחרי גבו, ושם פגש רופא ישראלי שציווה עליו להפשיל את מכנסיו.

"אבל דוקטור, איך אני יכול? ידיי אזוקות מאחורי הגב", ענה וישאח.

"לא מעניין אותי. תוריד את המכנסיים", חזר הרופא ואמר.

אחות ישראלית התערבה וניסתה לשכנע את הרופא להורות על הסרת האזיקים של וישאח.

"הוא מחבל, הוא מסוכן, וידיו לא ישוחררו", ענה הרופא.

האחות המשיכה: "נכון, הוא היה מחבל, אבל עכשיו הוא אסיר וחולה שמבקש טיפול. ובסופו של דבר, הוא בן אדם".

וישאח נדהם ונרגש. אלו היו שני אנשי רפואה, שניהם ישראלים, יהודים, ששירתו באותו שירות בית סוהר ישראלי, והוא ראה מה ההבדל כאשר לוקחים בחשבון את האנושיות. הידיעה שהאחות מתעקשת להתייחס אליו כחולה וכאדם הניעה את וישאח להחליט להקדיש את חייו להגנה על זכויות האדם.

אך ההגנה על זכויות האדם טומנת בחובה סיכונים גדולים. במיוחד בעזה. במיוחד בעת מלחמה.

מסוכן להגן על זכויות אדם בעת מלחמה

סאברין אל-טרטור, עובדת שטח נמרצת של המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, עוקבת אחר הפרות זכויות אדם בעזה מזה תשע שנים. במהלך התקיפות של 2008, 2012 ו-2014 היא הלכה לאתרי התקיפה, צילמה את הזירות, רשמה את שמות הקורבנות וגיליהם, וגבתה עדויות. שוחחתי עם סאברין בשכונה ההרוסה שג'אעיה במזרח העיר עזה, כאשר ברקע מתנוסס הר ענקי של הריסות.

"בכל מקום שאני מגיעה אליו אני עלולה לחטוף פגז או טיל של כוחות הכיבוש, ועלולה להיפצע או להיהרג בכל רגע", אמרה אל-טרטור. "אני אחת האנשים הראשונים שמגיעים למקומות שחשופים להפגזה. לפעמים אני מגיעה לפני העיתונאים, לפעמים אני מגיעה עם האמבולנסים. הגעתי למקומות שבהם הכבאים עוד לא גמרו לכבות את השריפות ולאסוף שרידים". לא אחת מטווחות אותן מטרות יותר מפעם אחת, מה שלדבריה מגדיל את הסיכון שנשקף לכוחות החילוץ וההצלה.

> ארטילריה בעזה: נשק סטטיסטי בשירות "הצבא המוסרי בעולם"

בין הריסות שג'אעיה, שבמזרח עזה. יולי 2015. (צילום: ג'ן מרלו)

בין הריסות שג'אעיה, שבמזרח עזה. יולי 2015. (צילום: ג'ן מרלו)

אל-טרטור הייתה בחודש החמישי להריונה במהלך המתקפה של 2008–2009 על עזה.

כאשר נפגע אזור אל-סראיה בעיר עזה חשה אל-טרטור לזירה כדי לתעדה. בזמן שצילמה מטוסי F16 תקפו את המקום בשנית.  "שכחתי שאני בהריון, זרקתי את המצלמה ונשכבתי על הארץ. הבנתי איך מתנהגים אנשים ברגעי פחד", אמרה, והוסיפה: "חובתי ועבודתי ההומניטרית מחייבים אותי להגיע מיד למקום לאחר שהוא מותקף על ידי כוחות הכיבוש הישראלי כדי לקבל את כמות המידע המירבית, ולאסוף רסיסים מהטילים. מה אנשים אמרו ברגעים הראשונים? מה הם ראו? הם מאד כנים ומדברים בחופשיות, כי האירוע אירע רק דקות קודם לכן".

עבד אל-ח'פור עזב את ביתו השכם בכל בוקר במלחמת 2014, לאחר שרשם במשך הלילה את אתרי ההפגזות. "הייתי ממהר לזירת התקיפה אם היא לא נכבשה על ידי כוחות ישראלים. הלכנו לשם אפילו אם זה היה מאד מסוכן, כדי לתעד את מה שקרה ולאשר את אמיתות מה ששמענו בתקשורת. אחר כך היינו הולכים לבתי החולים כדי לאמת את המידע מהרישומים שלהם". עצם היותו בכלי רכב על הכביש הפך אותו למטרה, אמר עבד אל-ח'פור. "אבל עבודתנו מחייבת אותנו להגיע למקומות שהופגזו".

גם וישאח דיבר על רמת הסיכון הגבוהה שנשקפה לאנשי הצוות, במיוחד במלחמה האחרונה. "הם [מבקשים] להשרות תקווה וביטחון על קורבנות אחרים בשעה שהם עצמם חיים בסכנה של ממש סביב השעון… האמבולנסים לא היו בטוחים. מרכזי הסהר האדום והצוותים רפואיים לא היו בטוחים… לא היה שום ביטחון בדרכים. בתנאים אלה היו עובדי השטח של ארגוני זכויות האדם הראשונים לצאת, לפעמים עוד לפני צוותי הסהר האדום… אך בנס לא נהרג אף עובד שטח שלנו עד היום", אמר וישאח.

עבד אל-ח'פור סבור שאילו דרשה הקהילה הבינלאומית דין וחשבון מישראל כאשר הרג צבאה עובדי הצלה, עיתונאים ומגיבים ראשונים אחרים, הדבר היה מספק הגנה כלשהי. אך "העולם פשוט מתעלם מההפרות האלה", הוא אמר.

> שתי מלחמות, שני בתים הרוסים וילד אחד שנורה למוות מול העיניים

סאברין אל-טרטור, עובדת השטח של המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, במהלך הביקור בשג'אעיה (ג'ן מרלו)

סאברין אל-טרטור, עובדת השטח של המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, במהלך הביקור בשג'אעיה (ג'ן מרלו)

מגיני זכויות אדם בעזה חשופים לסכנות גם ממקורות פלסטינים. לדברי עבד אל-ח'פור, אנשי צוות של המרכז הפלסטיני לזכויות אדם נעצרו ונחקרו קצרות על ידי רשויות החמאס המקומיות בגלל שתיעדו מאסרים פוליטיים.

וישאח דיבר אודות שביו של החייל הישראלי, גלעד שליט, בעזה. "הוצאנו הודעה שאמרה ש[לשליט] יש אותה זכות כמו לכל שבוי לקשר עם משפחתו ולביקור של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום". לדברי וישאח היו גורמים בעזה שראו בכך חוסר לאומיות, והמרכז קיבל איומים בתקיפה. המרכז עמד בתוקף על עמדתו והעובדים הגיעו לעבודה למחרת למרות האיומים.

"נמשיך את עבודתנו כרגיל, למרות הבעיות, הקשיים והסכנות שעומדות בפנינו", התעקש וישאח. "אם אנחנו מקבלים מחמאות מהרשויות המקומיות, אנחנו צריכים לחקור את עצמנו, ואם אנחנו מקבלים מחמאות מהצד הישראלי, גם אז אנחנו צריכים לחקור את עצמנו".

אתגרים פסיכולוגיים

הסכנות איתן מתמודדים מגיני זכויות אדם בעזה אינן תמיד גופניות. "במלחמה האחרונה היה לחץ פסיכולוגי בלתי רגיל", אמרה אל-טרטור, "במיוחד כשתיעדתי מקרה של אם שנהרגה עם ילדיה". כשנקברה האם יחד עם ילדיה בכתה אל-טרטור. "האמת שיותר מפעם אחת", אמרה, אולי בגלל שגם היא עצמה אם לבנות קטנות.

אל-טרטור נזכרה שראתה אישה בהריון עם תאומים שבטנה נקרעה מהפגזה; שהתחבאה מאחרי קיר בזמן שטילים הומטרו על שג'אעיה; שראתה גופות פזורות סביבה. היא ראתה אב רץ כאשר ביתו ערופת הראש בזרועותיו. "את זה לעולם לא אשכח", אמרה ופרצה בבכי.

עבד אל-ח'פור סיפר על משפחת אבו ג'אמע, ש-24 מבניה נהרגו כאשר בניין הדירות שלהם ליד ח'אן יונס הופגז על ידי חיל האוויר הישראלי. "אפילו לבית החולים היה קשה לאסוף את שמות כל הקורבנות, כי רק אדם אחד מכל המשפחה הזאת שרד… אלה אירועים שנשארים אתך".

עבד אל-ח'פור תיעד גם את מקרה שלושת האחים שנהרגו על חוף הים כשצפו במשחק כדורגל. אחת הגופות לא נמצאה אז בני המשפחה חפרו בחול בידיים חשופות עד שהגיע הציוד, ובסופו של דבר מצאו את יקירם ההרוג בעומק שמונה מטרים. "קריאות הכאב של אחיו של הקורבן… הבכי היה קורע לב". היה קשה לעבד אל-ח'פור להיחשף למראות קשים כאלה שוב ושוב. הוא מספר שחי במצב שונה בזמן המלחמה, כשהוא מכבה את הרגשות הנורמליים שלו ומתפקד "במציאות כמעט מקבילה".

המרכז הפלסטיני לזכויות אדם ארגן סדנה טיפולית עבור עובדי השטח שלו. "היה ברור מיד שאנחנו סובלים מתסמונת דחק פוסט-טראומטית חריפה, כאב, יגון, זעם ואימה. אנחנו עדיין סובלים מהטראומה, אבל איזו ברירה יש לנו חוץ מאשר לחיות אתה? אחריותנו מחייבת אותנו להמשיך לעקוב אחר אירועים אלה ולתעד אותם", אמר עבד אל-ח'פור. "אנו מפנימים את כאבם של אנשים שאיבדו בן, אב, בית". לפעמים מנסים הוא וחבריו להביע את מה שחוו בפני בני משפחותיהם, אשר גם כך סובלים לדבריו מעצבנותם הגוברת וסבלנותם המתקצרת. אבל לפעמים, "לבד, מאחורי דלתיים סגורות, אנחנו משחררים את הכול, את הכאב, את הדמעות, כי אנחנו רוצים להיראות חזקים מול משפחותינו".

> הרצועה קורסת אך העזתים לא רואים אלטרנטיבה לחמאס

תושבי עזה מנצלים את הפסקת האש ואומדים את הנזק שנגרם לאמבולנס שנפגע בשכונת שג'אעיה במזרח העיר עזה. 26 ביולי, 2014. במהלך הפסקת האש, רבים חזרו אל השכונה על מנת לאמוד נזקים ולחלץ פצועים והרוגים מן ההריסות. עשרות גופות נאספו, אך ככל הנראה רבות עדיין נמצאות בתוך ההריסות, שכן לצוותי החילוץ אין ציוד מתאים על מנת לחלצן. ההפצצות שיטחו בניינים שלמים בשכונה וכפו על אלפים לברוח.

תושבי עזה מנצלים את הפסקת האש ואומדים את הנזק שנגרם לאמבולנס שנפגע בשכונת שג'אעיה במזרח העיר עזה. 26 ביולי, 2014.

כשנשאל מה מניע אותו להמשיך דיבר עבד אל-ח'פור על הזדהותו עם ארצו ועם הערך של קדושת זכויות האדם. הוא חש אחריות מוסרית, מקצועית ופטריוטית לעשות עבודה זו. "מישהו צריך לדבר בשם הקורבנות, לשאת את קולם בעולם, לומר לעולם, 'ראו את הפשעים שמבוצעים כאן"".

וישאח מאמין שככל שהפרות זכויות האדם בעזה חמורות, הן היו חמורות בהרבה אילמלא ארגוני זכויות אדם כמו המרכז הפלסטיני לזכויות אדם. לדבריו יש גם סיבות אחרות, פחות מוחשיות, להמשיך בעבודה. "עצם נוכחותך כמגן זכויות אדם לצד הקורבן נותנת לקורבן תקווה שלמישהו אכפת ממנו. מישהו מתעניין במקרה שלו".

אל-טרטור מסכימה. "אני מרגישה שלהיות עם משפחה, לשמוע מה הם אומרים, ולהקשיב לילדיהם, כל אלה מקלים מעט את סבלם", אמרה. "אני מרגישה שאני חולקת את כאבם, וזה מה שדוחף אותי לעבוד".

ג'ן מרלו היא רכזת תקשורת בארגון Just Vision ומפיקת סרטים עצמאית, עיתונאית, סופרת, ופעילת זכויות אדם. סייע בהכנת הכתבה: פאדי אבו שמאלה. תרגמה מאנגלית: שושנה לונדון-ספיר. הפוסט פורסם לראשונה באנגלית באתר 972+.

> חיילים הכו נהג במחסום בזמן שבאוטו תינוק גסס למוות: איש לא נשפט

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf